"השנתיים האחרונות עוברות לי מול העיניים": כמעט אף אחד לא האמין שאיציק יזכה להגיע לרגע הזה, לשוב לחיות. מהרגע שפקח את העיניים בבית החולים זה היה החלום הגדול שלו: לשוב למים, להרגיש את הגלים, לחזור לגלוש, לגעת בחיים שהיו לו פעם. "הייתי מגיע לפה אז פעם בשבוע, זה כמו בית. חיכיתי לזה", שיתף איציק לפני שנכנס למים יחד עם הגלשן שלו.
סיקור N12:
אבל אנחנו חוזרים אחורה, ליום הזיכרון בשנה שעברה - שנה ויומיים בדיוק מאז שאיציק שרד את השרפה. שנה קודם לכן, ביום הטעון הזה, הוא היה מאושפז במצב אנוש במחלקת הכוויות בין חיים למוות. השנה - יום הזיכרון הפך למורכב אפילו יותר: הוא מתמודד גם עם הפציעה הפיזית שחולל לעצמו, וגם עם זו הנפשית ממבצע "צוק איתן" - שלא מניחה לו לרגע.
מה היית עושה בימי זיכרון קודמים?
"בפינה שלי עם עצמי. הייתי הולך לקבר של בן (וענונו) ולבית של אימא של בן"
והשנה איך זה?
"קצת יותר קשה מיום רגיל, הכול מתעצם קצת. כאילו, אנשים הולכים לחגוג, יום העצמאות תכף ויש מלא נכי צה"ל שאין להם מה לאכול בבית. המדינה לא מטפלת באנשים האלה והיא יוצאת לחגוג"
"אל תשכחו מה אני עשיתי, ועד כמה הזעקה הזאת הייתה גדולה"
איציק סעידיאן
ליווינו את איציק בשנה האחרונה במחלקת השיקום בבית החולים שיבא תל השומר לאורך הטיפולים היום-יומיים, האימונים המפרכים והדרך הארוכה שלו לחזור לעצמאות. לראשונה מאז הרגע הקשה ההוא, הוא הרגיש חזק מספיק לשוב למקום שבו ניסה לשים קץ לחייו, לפגישה עם נציגי אגף השיקום.
"הרגשות שלי פה, אני לא יודע בדיוק להגדיר אותם", שיתף בכאב. "זה כאילו כל השנתיים שעברתי - עוברות לי עכשיו מול העיניים. זה רגע של הפסד ורגע של ניצחון, משולבים ביחד. בהתחלה אמרו לי: 'אל תלך', ואני התעקשתי. ועליתי לשם וראיתי שיש התקדמות בחלק מהרפורמה, שאני קורא ממש את המסמכים של כמה כסף באמת נכנס מהתקציב שאושר. בשנה הראשונה נכנס רק סכום כמעט של 400 מיליון".
עוד טען איציק, כי "הממשלה, לא באמת נרתמה לזה עד הסוף", והוסיף: "אל תשכחו מה אני עשיתי ועד כמה הזעקה הזאת הייתה גדולה".
הרבה אנשים שואלים - איך הפוסט-טראומה שלך היום?
"היום הפוסט-טראומה שלי קיבלה איזושהי תפנית. יש לי הרבה יותר לאן לברוח היום. אני מבין שאתה בסוף לא סתם פה, יש לי פה בעולם מה לעשות. אתה עובד על עצמך, על הנפש שלך ואתה מתחיל להשלים עם הפגמים, לקבל את עצמך".
בן וענונו, זכרו לברכה, היה החבר הכי טוב של איציק מהמחלקה בגולני. יחד נלחמו בצוק איתן, עד שהנגמ"ש של בן נפגע מטיל נ"ט ועלה בלהבות - אל מול עיניו של חברו. בשנים שאחרי, איציק נהיה בן בית אצל משפחת וענונו, והקפיד להגיע לבקר לקראת כל יום זיכרון.
שרית וענונו, אימו של בן ז"ל, סיפרה כי איציק אכן שיתף אותה בעבר על הפוסט-טראומה שלו: "הוא שיתף אותי כמה פעמים. תמיד אמרתי לו: 'איציק, מתי שאתה צריך אותי, באמת שאני פה'. לא רציתי להעיק עליו, אבל ידעתי שהוא עובר עם עצמו טראומה מאוד קשה. ראו את זה עליו גם. אחרי המקרה של איציק היו לי גם הרבה רגשי אשמה כאלה, שאולי לא הצלחתי לעזור מספיק". איציק אמר: "בן היה דמות בשבילנו, מעבר לסתם חבר".
הטיול הגדול - והחלומות
עם השיפור במצבו, איציק התחיל להגשים חלומות קטנים. את הטיול הגדול בחו"ל אחרי הצבא הוא עשה בברצלונה עם המטפלים משיבא - שכבר הפכו לחברים. "תמיד בשיקום הייתי יוצא לפעמים החוצה", שיתף. "הטיול הגדול מתחיל".
אחרי שנתיים שבהן היה עטוף ברופאים, מטפלים ואחיות 24/7 - השבוע, סוף-סוף איציק השתחרר מבית החולים ועבר להתגורר בבית משלו ברמת גן.
האמנת שתגיע לשלב הזה תוך שנתיים?
"איפה אני ואיפה ההוא שישב במיטה וחלם רק איכשהו לחזור לעצמאות"
עברת תהליך מטורף בשנתיים האחרונות. מה עוד לא הספקת לעשות?
"יש הרבה דברים שלא הספקתי לעשות, אבל יש דבר שאני רוצה באיזשהו מקום להתקדם להספיק לעשות - וזה לאהוב מישהי, לתת אהבה. אני רוצה להתחיל להגשים חלומות - ובא לי לעשות את זה לצד מישהי".
ושוב - חזרה לים. למקום שאיציק אוהב כל כך. "תבינו שאני לא מעכל אבל הרגע הזה, וואי-וואי, זו עוד חותמת שאני לגמרי חזרתי לחיים", אמר איציק בכניסה לים, ובירך: "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה".