יעקב גלעד, פזמונאי ומפיק מוזיקלי, העז לטוס לפולין - רק בגיל 72, ולהתעמת עם השדים שליוו אותו כל חייו. כששאלנו למה הוא לא נסע עד כה, הוא הסביר: "זה הרתיע אותי, הפחיד אותי, לא רציתי. דמיינתי את פולין בשחור לבן כמו בסרטים על השואה, כל הסרטים התיעודיים המפחידים האלה. פחדתי שאם אני אסע גם לי יקרה משהו, שזה יערער אותי. הוא לא נסע לבד. את המסע אל העבר המשפחתי המטלטל הוא עשה עם אימא שלו. הלינה בירנבאו בת ה-93, ניצולת שואה שאיבדה שם את כל משפחתה.
"ואם את נוסעת, לאן את נוסעת?"
זה לא היה מסע רגיל של אימא ובן, זה היה מסע של בן עם אמו, שכתבה את זכרונותיה אחרי השואה והפכה לסופרת מוכרת בפולין. עשרת הספרים שכתבה תורגמו ל-14 שפות. אני רוצה לברך את יעקב גלעד בירנבאום, מפיק מוזיקלי וגם בנה של הלינה. זאת הפעם הראשונה שלו בפולין, יום אביב, ריחות לילך.
את השיר "אפר ואבק" כתב יעקב גלעד לפני 35 שנה. גם אז עמדה על הפרק נסיעה דרמטית: הפעם הראשונה שהלינה אימו חזרה לאדמת פולין, אחרי הפרסום של הספר הראשון שלה. "כל הדבר העיקרי בשבילי הוא להיכנס למחנה דרך השער הזה - ולצאת. אז לא היה ניתן לצאת ממנו. הוא אמר: איך את תסעי לשם, את תקבלי התקף לב'".
גלעד, סיפר כי בשיר "אפר ואבק" - "כל הטקסט הוא טקסט דואג", והוסיף: "מה יש לה לחפש שם בכלל? הרי אין שם אף אחד כבר ואין שם כלום, כל מה שהיה פעם, העולם שלה נחרב, נהרס, נמחק".
"חבל שיצאתי מאושוויץ כדי שיהיה לי ילד כמוך"
הבית של משפחת בירנבאום בהרצליה היה בית שחי ונשם שואה. שני ההורים היו ניצולים ויעקב ואחיו הצעיר שמעו שוב ושוב את הסיפורים של אימא: איך ראתה את אביה מוכה למוות על ידי שוטרים יהודים, איך איבדה את אימה ושני אחיה במחנות, ואיך שרדה.
"אני מטבעי הייתי ילד ונער מאוד מרדן והייתי אחד שעונה", שיתף גלעד. "ואז ברגעים הקשים האלה, במריבות הקשות, אימא שלי מדי פעם הייתה אומרת לי: 'חבל שיצאתי מאושוויץ כדי שיהיה לי ילד כמוך'. לא משפטים קלים. היו לילות ששמעתי את אימא שלי צועקת וחולמת חלומות נוראיים ומתעוררת. אי אפשר לחיות ליד מישהו שבא מטראומה ושהרסיסים של הטראומה האלה לא יעברו גם אליך באיזושהי צורה".
"אמרתי על החיים ועל המוות - אני אסע"
יעקב גלעד
אפשר היה לחשוב שגלעד ירצה לברוח מהעיסוק בשואה, אבל ההפך קרה. וביצירה שלו הוא דווקא נמשך לשם. הוא הפיק וכתב את רוב השירים באפר ואבק, האלבום האייקוני של יהודה פוליקר, שהפך לפסקול של דור שלם, הדור השני שחי בצל הטראומה של ההורים. "ככל שחשבתי על זה, לא יהיו לי עוד הרבה הזדמנויות לעשות את זה וזה חלום חייה שאני אסע איתה. אז אני לא אגשים לה את החלום הזה? אמרתי: על החיים ועל המוות, אני אסע", סיפר גלעד.
את הנסיעה המשותפת הוא החליט לתעד לסרט "לאן את נוסעת", שישודר בימים הקרובים בערוץ 8 ובהוט VOD. בסרט, סיפרה הלינה: "אני ילדה בת 13 ואני מחפשת בעיניים את אימא שלי, מסתכלת. אמרתי שהיא תכף תבוא וזו מקלחת, זה טוב, זה לא תא הגז, עוד מעט היא תיכנס. והיא לא נכנסת. פחדתי לשאול, אני פחדתי לשמוע תשובה. ואז שאלתי - 'הלה, איפה אימא?' היא הורידה את הראש ואמרה לי: 'אימא איננה'".
למרות שידע כל השנים שאימא שלו סופרת מצליחה בפולין, באירועים החגיגיים לכבודה יעקב נדהם לגלות עד כמה היא מצליחה. "אני פשוט בהלם ממה שאני רואה", אמר. "היא באמת מישהי שהמון אנשים יודעים מי היא. עומד מולה קהל שמחכה לה, כאילו שמדובר באלילת רוק. שמח נורא לראות את זה קורה, כי זה באמת איזה ניצחון שלה על המקום שממנו היא באה. היא התחבאה בתוך ביוב כשהיא הייתה ילדה קטנה ומהביוב הזה להיות אזרחית כבוד של ורשה זה ניצחון עצום".
"כשקיבלתי את המכתב נהיה לי חושך בעיניים"
כל השנים האלה שהייתה כמו סופרסטאר בפולין לא הצליחו להשכיח את העלבון. לרפא את הצלקות שהשאיר המכתב שקיבלה מיד ושם ב-1967, קצת אחרי צאת ספרה הראשון, שבו נכתב: "המסקנה המתבקשת מתוך הקריאה בספרך - את, גברתי, מתארת את האמת - אך בשום פנים ואופן לא את האמת כולה. עלתה במוחי המחשבה שייתכן והיה זה מעשה ידי עורך של ההוצאה הפולנית. אם כן, הרי שילמת מחיר גבוה מאוד בעד הוצאת זיכרונותייך לאור.
"כשקיבלתי את המכתב הזה נהיה לי חושך בעיניים", שיתפה הלינה. "המכתב הזה רודף אותי עד היום, המילים האלה שאני בגדתי. זה לא היה מגיע לי". בארץ הלינה כתבה את סיפור הישרדותה בשואה כפי שחוותה וזכרה אותו. אבל בשנות השישים, עבור יד ושם שהופקד על עיצוב הזיכרון הקולקטיבי הסיפור שלה היה קשה לעיכול. בחזרה מאושוויץ לירושלים היה להם עוד משהו להספיק. 50 שנה אחרי המכתב הפוצע ההוא, הם נוסעים ליד ושם לסגור את החשבון הפתוח.
לאן את נוסעת? הוא שאל לפני יותר מ-30 שנה, רק עכשיו קיבל את התשובה. באותו המסע של אימא ובן שכל חייהם שזורים בתוך העבר, אבל גם הניצחונות שלה נובעים מהזיכרון הנורא. הוא משאיר חותם על פס הקול של חיינו, והיא מפיצה את סיפור ההישרדות שלה כדי שלא יישכח. "אני הרגשתי שהיא התמודדה עם דברים שאני בטוח לא הייתי יכול להתמודד איתם", אמר גלעד לצד אימו לאחר הנסיעה. "צריך המון אומץ, אופטימיות מטורפת בתנאים הכי בלתי אפשריים - זה מעורר הערצה".