בישראל מתגוררים כ-142 אלף עובדים ועובדות זרים. מתוכם פיליפיניות רבות חוצות את העולם ומגיעות לישראל - כדי לטפל באדם זר. הן הפכו לכל כך מזוהות עם מקצוע הסיעוד, עד ששם התואר "פיליפינית" הפך שם נרדף למילה "מטפלת". אך הפיליפיניות בארץ הן כמובן יותר מידיים עובדות – יש להן חיים וקהילה, וגם משפחה וחלומות שהשאירו הרחק מאחור. דאונטאון ישראל - סדרת כתבות מיוחדת ב"מהדורה המרכזית".
"אני שולחת למשפחה 90% מהמשכורת שלי"
הדרכים של מגדלנה מנדוזה ושל ערה בת ה-94 הצטלבו לפני 13 שנה. אז ערה עוד הייתה צלולה ומגדלנה נהנתה מהשיחות החכמות עם האישה רחבת האופקים. השתיים נקשרו והן יחד עם היום. "אני קוראת לה אימא והיא קוראת לי חזרה אימא", אומרת מגדלנה. "לא קל להתמודד עם אלצהיימר. היא זוכרת את העבר. אז אם היא קוראת לאימא שלה ואני אומרת שאימא שלה נפטרה - היא מתחילה לבכות עליה. אז אני מעמידה פנים שאני אימא שלה".
מגדלנה מספרת על הסיבה המרכזית שבגינה החליטה לעבור לישראל, ועל הבחירה שלה להישאר בקרבת ערה ללא הפסקה: "עדיף לעבוד בישראל מאשר בפיליפינים כי זאת משכורת טובה. אם אני משווה בין ההכנסה שלי בפיליפינים למשכורת שלי בישראל, אני חושבת שזה פי עשרה. אני יכולה לתת למשפחה את מה שהיא צריכה. אני שולחת להם 90% מהמשכורת. אין לי סופי שבוע. זו החלטה שלי, אם אני רוצה לצאת לחופשה, אבל אני לא רוצה. אני פשוט נהנית".
"מעולם לא תכננתי לעבוד כמטפלת - חלמתי להיות זמרת"
בניגוד למגדלנה, חלק מהעובדות בוחרות לנצל את זמנן מחוץ לעבודה. לוריין היפוס הגיעה ארצה לפני כחצי שנה, והיא מטפלת באישה מבוגרת. היא הניחה בפיליפינים את הוריה ואת חלומה להפוך לזמרת מצליחה. "אני שולחת את המשכורת שלי כל חודש לפיליפינים. רציתי להיות זמרת ועשיתי כל שביכולתי להפוך לזמרת מפורסמת בפיליפינים. מעולם לא תכננתי לעבוד כמטפלת פה בישראל", היא משתפת.
"שני ההורים שלי הם רואי חשבון מוסמכים. גדלתי בסביבה טובה, למדתי בבית ספר טוב. מעולם לא תכננתי לעבוד כמטפלת בישראל", מוסיפה לוריין. "אבל מה שקרה זה שהעסק של אבי פשט רגל, ועכשיו אנחנו עניים, אין לנו כסף. כשהייתי ילדה קטנה הייתי שרה, רוקדת, משחקת, גם דגמנתי קצת".
למרות העבודה הסיעודית הקשה, לוריין מסרבת לזנוח את החלום. היא משתתפת בתחרות שירה מקומית, ואף זוכה במקום הראשון. אך למחרת, היא שבה אל ביתו של הקשיש שלה, לעוד יום עבודה.
"לא רציתי לעזוב את הילדים שלי – אבל לא הייתה לי ברירה"
אליעם גבריאל נולד בירושלים, אבל תנאי הוויזה של אימא שלו לא מאפשרים להוליד ולגדל כאן ילדים. כדי להמשיך לעבוד בארץ, אימו ג'קי ברצלונה תיאלץ להשאירו עם משפחתה בפיליפינים ולחזור ארצה בלעדיו.
"אין לי שום ברירה. כבר עברתי את זה בעבר כששלחתי את הבן הראשון שלי לפיליפינים", מספרת ג'קי. "הילד הראשון שלי בן חמש עכשיו, ולא ראיתי אותו חמש שנים. המשפחה שלי לחצה עלי להישאר כאן ולעבוד. אימא שלי אמרה לי שאם יש לי אפשרות להישאר כאן, אז להישאר".
ג'קי מוסיפה בדמעות: "ביום שעזבתי הבן שלי בכה, הוא ביקש ממני שלא אעזוב - אבל הייתי חייבת. לא רציתי לעזוב אותם, אבל לא הייתה לי ברירה. אני עדיין צריכה לעבוד למען העתיד שלהם. אבל אני יודעת שזה לא יימשך זמן רב. אולי עוד שנה או שנתיים אני אחזור לפיליפינים לתמיד".