שופט בית המשפט העליון יוסף אלרון הטיל אתמול (רביעי) פצצה של ממש. הוא הפך לשופט בית המשפט העליון הראשון שקורא תיגר על שיטת הסניוריטי, והודיע על מועמדותו לתפקיד הרם ביותר שיש בו - הנשיא הבא. מהעמדות המרכזיות שלו כשופט, ועד הריב העתיק שהחל בחיפה, והוביל למהלך חסר התקדים בין כותלי העליון בירושלים - N12 עם כל מה שצריך לדעת על יוסף אלרון.
השופט אלרון אוגר כבר שנים זעם על עמיתיו בבית המשפט העליון. כשנכנס לפני שש שנים לראשונה כשופט לבית המשפט העליון, הוא ידע שעמיתיו לשנים הקרובות נאבקו בכל כוחם נגד המינוי.
אלרון זכה לתמיכה של הפוליטיקאים החברים בוועדה לבחירת שופטים, וגם נציגי לשכת עורכי הדין קידמו את מועמדותו. מנגד, שופטי בית המשפט העליון תמכו במועמד אחר שכיהן תחת אלרון בבית המשפט המחוזי בחיפה – השופט רון סוקול.
בסופו של דבר הושג "דיל" בין הצדדים ובמסגרתו ויתרו השופטים על דרישתם למנות את סוקול. אלרון מונה לבית המשפט העליון, אך הוא לא שכח לחבריו את ההתנגדות למינוי. בין אלו שהתנגדו נחרצות למינויו של השופט אלרון היו הנשיאה הנוכחית אסתר חיות, ומי שאמור להחליפה על פי שיטת הסניוריטי, השופט יצחק עמית.
גם במהלך כהונתו בבית המשפט העליון, היחסים בין אלרון לשאר השופטים היו עכורים. כעת, היריבות העתיקה הזו הובילה למהלך הדרמטי של אלרון – שלא היה לו תקדים. לא פחות משהוא רצה להעמיד את עצמו לתפקיד הנשיא – אלרון מעוניין למנוע זאת מהשופט יצחק עמית.
בדעת מיעוט
השופט יוסף אלרון מצא עצמו לא פעם בדעות מיעוט בבית המשפט העליון. הוא נחשב לשופט שמרן יחסית, המאמין בריסון שיפוטי ביחס להתערבות בהחלטות הכנסת והממשלה. גם בתחום הפלילי, שבו יש לשופט אלרון פסיקה ענפה – הוא ניצב לא פעם במחלוקת עם עמיתיו.
בתחום הפלילי גישתו של השופט אלרון באה לידי ביטוי בהחמרה בענישה מצד אחד, ומצד שני בהקפדה על זכויות נחקרים ונאשמים ולעיתים גם בגישה סנגוריאלית בנוגע לעצם ההרשעה.
לגבי ההחמרה בענישה, לאחרונה למשל אלרון היה בדעת מיעוט בפסק דין שחולל סערה. השופטים רונן וכשר קבעו שקטין שביצע מעשה סדום, מעשה מגונה ועבירות נוספות בקטין אחר – לא יישלח למאסר כלל, אלא ישהה במקום זאת במעון נעול. הנימוק המרכזי היה הליך השיקום שעבר המערער וגילו הצעיר. אלרון סבר מנגד שיש לדחות את הערעור ולהותיר על כנו את העונש החמור שנגזר – 6 שנות מאסר – תוך שהוא הדגיש את חומרת המעשים.
אלרון היה בדעת מיעוט גם בפרשה שכונתה "הלכת אוריך", שעניינה החיפוש בטלפונים של יועצי ראש הממשלה בחקירתם על הטרדת עד המדינה פילבר. אלרון סבר, בניגוד ל-8 חברי ההרכב האחרים, שיש לדחות את הבקשה לחיפוש בטלפונים של היועצים, לאחר שכבר בוצע חיפוש ראשוני ללא צו.
בנוסף, השופט אלרון סבר בדעת מיעוט שיש לזכות את הניצב ניסו שחם מעבירת המרמה והפרת האמונים. בלב המחלוקת בינו לבין שופטי הרוב, עלתה שאלה עקרונית בנוגע למה שכונה "תזת הצבירה". שופטי הרוב קבעו שאף על פי שכל מעשה של שחם בנפרד לא עולה לכדי הפרת אמונים, הצטברות המקרים יחד מגבשת את העבירה. אלרון, לעומת זאת, לא קיבל את הגישה הזו וביקר אותה. יש הסבורים שההלכה שנקבעה בעניינו של שחם עשויה להיות רלוונטית גם בתיקי ראש הממשלה נתניהו.
סבירות וחוקי יסוד
בתחומים החוקתי והמנהלי הפגין השופט אלרון גישה מרוסנת. בבג"ץ שפיר, שעסק במהלך שכונה "פשרת האוזר" – הסתייג אלרון מהאפשרות של בג"ץ לבקר תיקונים לחוקי יסוד. בין היתר הוא כתב: "קשה להלום כי בית משפט זה ייטול לעצמו סמכות לבקר את ההצדקות לחקיקת חוק יסוד, והוא שיקבע ויאמר את המילה האחרונה באשר לשאלה אם ראוי להכליל בחוקה הכתובה של המדינה הוראה זו או אחרת – ואילו לנבחרי הציבור לא תהא שום אפשרות להשיג על כך".
בנוגע לעילת הסבירות, השופט אלרון חזר שוב ושוב על גישתו בפסקי דין שונים, וכתב: "את השימוש בעילת הסבירות יש להותיר כמוצא אחרון, במקרים שבהם פועלת הרשות בחוסר סבירות קיצוני – ובפרט כאשר קיים חשש לפגיעה בזכויות אדם כתוצאה מהחלטותיה".
לאחרונה היה השופט אלרון בדעת יחיד בפסק הדין שעסק במינויו של יו"ר ש"ס אריה דרעי לשר חרף הרשעותיו. בניגוד לכל 10 השופטים האחרים, אלרון סבר שאין מקום להורות לראש הממשלה לפטר את דרעי. במקום זאת, הוא ציין שראש הממשלה צריך לפנות ליו"ר ועדת הבחירות המרכזית כדי שיקבע אם יש קלון בעבירות המס שבהן הורשע דרעי.