בסיוטים הכי גדולים שלו לא דמיין אל"ם עידו סעד שכך ימצא עצמו בבוקר הקרב הכי חשוב על הבית. מי שגדל, נולד והקים משפחה ביישוב יתד שבעוטף עזה, נלחם ופיקד על כל מבצע שהיה כאן בגזרה – נקלע ללב התופת בלי מדים, ללא נשק, ללא דלק ובלבוש הכי רחוק מבגדי הסוואה. וכל זאת אחרי שמוקדם יותר השנה הדיח אותו הרמטכ"ל בעקבות מחדל קשה בגבול מצרים. אמש (שבת) שוחח הקצין עם חדשות 12 על מה שעבר בשבת השחורה.
סיפורי מלחמה – סיקור N12
- סגירת המעגל של גדוד 13: "חלמנו להגיע לסג'עייה"
- "אשתו של המחבל לא נתנה לי אוכל, קנאה בי": מייה שם מדברת
- "נס בלתי נתפס": המפקד שחטף שני טילי נ"ט – ונשאר בחיים
בבוקר 7 באוקטובר, כמה דקות לאחר שיצא אל"ם עידו סעד לרכיבה על אופניו, הוא שמע פיצוצים חזקים. אשתו התקשרה וביקשה שיחזור הביתה, והוא אומנם הסתובב והגביר את הקצב. "בדרך כלל אני רוכב עם האקדח שלי", שיתף סעד. "הפעם לא יודע למה אבל יצאתי בלי ציוד לחימה, וכל מה שעבר לי בראש זה רק לא למות עם בגדי אופניים". עוד אמר סעד: "הרמתי טלפון לאל"ם אסף חממי ז"ל ולאנשים מהאוגדה – אבל לא הצלחתי לתפוס אף אחד. טסתי מפה מהר, ממש תוך כמה דקות".
אל"ם סעד עלה לרכב והחל בנסיעה הביתה. הוא עוד הספיק לעצור לתדלק, ומיד שמע אנשים קוראים לו להיכנס למרחב המוגן שבתחנת הדלק. "פתאום אני מזהה טנדר לבן של חמאס עם מקלע. אמרתי לאנשים שאיתי במרחב המוגן – חבר'ה, יש פה מחבלים, טוסו מכאן", שחזר. "יצאתי מתחנת הדלק וראיתי אנשים הרוגים. בעיקול שלפני צומת גבים, זיהיתי מארב – וחטפתי צרור של יריות".
"הרמטכ"ל קיבל את ההחלטה – צריך לכבד אותה ולהמשיך קדימה"
עידו הגיע לצומת מפלסים, שם גם עמד מארב של מחבלי החמאס, והוא ניסה לחשב מסלול מחדש. מי שהיה לוחם 22 שנה, התקדם בשרשרת הפיקוד ורק לפני שנתיים קודם לאל"ם במגרש הביתי שלו – מפקד חטיבת פארן, שמופקדת על מערב הנגב והגבול עם מצרים. ואז, ביולי האחרון, אירעה חדירת מחבל שנראית כמו מחדל חד-פעמי ובדיעבד אולי רמז מטרים לכישלון הקונספציה.
תחקיר הפיגוע חשף כשלי הגנה משמעותיים, כמו חציית הגדר בקלות ואי-דיווח על ירי שנשמע על ידי חיילים שהיו סמוך לזירה. רק שלוש שעות אחרי החדירה זוהה המחבל, והכוח שהסתער הגיע ללא ציוד הגנה מתאים. בצה"ל ובמערכת הביטחון היו החלטיים. הלקחים יושמו, המפקדים ננזפו, ועידו המח"ט – אף שהסתער והרג את המחבל בסופו של דבר – הודח והועבר לראשונה לתפקיד מטה, קצין אג"ם בפיקוד העומק. "זה אירוע לא פשוט למשפחה", שיתף עידו. "הרמטכ"ל קיבל את ההחלטה – צריך לכבד אותה ולהמשיך קדימה".
"הבנתי שאנחנו לבד, אף אחד לא יחלץ אותנו"
וכך, בבוקר 7 באוקטובר, הקצין הבכיר שהואשם באחריות למחדל ההוא מצא עצמו בקרב חייו בעקבות מחדל ענק אחר. בדיוק בזמן שהרכב של עידו נורה בידי שני מארבי מחבלים, חבורת מבלים שברחו ממסיבת הנובה נתקלת באותו מארב. עידו פרק מרכבו, חבר אליהם ונכנס יחד איתם לתוך מטע בננות סמוך – תוך שהמחבלים בקרבת מקום. במשך שלוש שעות הם שהו בתוך המטע, ובזמן הזה התנהלו קרבות עזים באזור. "ביצעתי עשרות שיחות טלפון, ניסיתי כל דרך אפשרית", סיפר עידו. "הבנתי שאנחנו לבד, אף אחד לא יחלץ אותנו".
אחרי שכמעט התייאשו, סוף-סוף הגיע החילוץ. רס"ן עמרי קזדו, קצין בחופשה, גם הוא יצא מהבית בעוטף והספיק לחלץ כבר פצועים רבים, הגיע למטע ואסף את כולם ברכבו הפרטי. עידו וקזדו הצליחו לחלץ עוד פצועים בדרך, ואז הבינו שהם חייבים להשיג לבוש מתאים וציוד לחימה. "בדרך אנחנו רואים סוואנה ופורצים אותה", שחזר עידו. "אני וקזדו מתחילים לאסוף ממנה את כל הציוד שראינו – והלכנו למלחמה".
כשעידו וקזדו הגיעו לשטח, היה זה בדיוק כשמ"פ כוח הנח"ל, שנלחם שם עם כוח מגלן – נהרג. עידו ביקש מלוחמי הנח"ל את הקסדה של המ"פ ועזר לפקד על הכוח. "היו שם עשרות מחבלים, הג'יפים של חמאס הגיעו", סיפר עידו. "היה פה קרב הדיפה גדול מאוד". בכל האזור שעליו סיפר עידו חוסלו כ-200 מחבלים. בזמן הזה, קזדו נעלם – ועידו היה בטוח שנהרג.
"מכל מה שראיתי בכל השירות שלי – זה היה הכי גרוע"
הקרב הבא התרחש בכרמיה, שם אל"ם סעד חבר לתא"ל דדו בר כליפא והאלוף איתי וירוב. הם זיהו במקום חייל של חטיבת הצנחנים שנלחם לבדו מול חוליית מחבלים ויחד הצליחו לחסל אותם. משם, עידו המשיך לסייע בלחימה ולחלץ פצועים, תוך שהוא עובר בשבילי ההרס, בכל הקיבוצים והמושבים – שם גרים חבריו ומשפחתו. "נסעתי לרעים, אחי היה בקיבוץ, בדקתי שהוא בסדר", נזכר. "פשוט ריח של מוות. מכל מה שראיתי בכל השירות שלי – זה היה הכי גרוע". עוד הוסיף ושיתף מתחושותיו על המחדל: "כישלון, ובעיקר תחושה שצריך להחזיר את ההרתעה של צה"ל וגם את האמון בו. אין לנו צה"ל אחר".
רק לפנות בוקר הגיע עידו הביתה לאשתו שרית, זו שראתה אותו מודח מתפקידו אז אחרי המחדל בגבול מצרים, זה שאולי חזה את 7 באוקטובר. "רציתי שהוא יפרוש, לאבד שלושה חיילים זה אירוע קשה", סיפרה שרית. "אמרתי לו שהוא עשה מספיק והוא ענה לי: 'אין דבר כזה מספיק'". עכשיו במלחמה, עידו בתפקיד מבצעי. שרית, היא מנהלת חוסן במועצת אשכול, אחראית על הבריאות הנפשית והחברתית של כל הקהילה. "אני בן-אדם שישאל את עצמו בסוף המלחמה מה הוא עשה", שיתף עידו. "ואם אדע שלא עשיתי מספיק, לא יהיה לי מצפון להסתכל על עצמי במראה".
"זה אולי המקום שהכי ברור בו למה צריך להילחם"
אל"ם עידו סעד אפילו הספיק לפגוש בבית החולים את רס"ן עמרי קזדו, זה שנלחם לצידו בגבורה באותה השבת השחורה. "כשהבנתי שאתה בחיים, זה אחד הרגעים השמחים שהיו לי במלחמה הזאת", אמר לו עידו. "בזכותך אני ואותם חמישה חבר'ה מהמסיבה בחיים". קזדו מצדו אמר: "ספציפית באזור הזה – מדובר באנשים שגדלנו איתם, הם החברים שלנו והמשפחות שלנו. זה אולי המקום שהכי ברור בו למה צריך להילחם".
ב-7 באוקטובר לא חולקו אותות גבורה, אבל היו הרבה אנשים אמיצים וטובים באמצע הדרך – גיבורים. ומה היא גבורה, אם לא להמשיך ולהילחם גם אחרי כישלון צורב – גם בתנאים הכי קשים, גם כשהכול קורס. "זה הרבה יותר גדול מאיתנו. זו מלחמה על הבית", הבהיר עידו. "אני עכשיו נלחם המשפחה שלי, החברים שלי, הקהילה שלי – על נוף ילדותי".