את עירית פאוקר אנחנו פוגשים ביום שבו היא קמה משבעה על אביה גדעון ז"ל, שנרצח בשבת השחורה ההיא. ולמרות הסיטואציה הנוראית, כשהיא יושבת במרפסת הנעימה המשקיפה על הבריכה של מלון ים סוף באילת, מתברר ששבעה היא לא ממש ישבה, ולהתאבל על אביה אין לה ממש פנאי.
"הסיפור כל כך גדול שקשה להיכנס למקרה שלך ספציפית, כאילו, באמת. אני איבדתי את אבא שלי שהוא בן 80, אבל איבדתי גם חבר בן 30 ומשהו עם שלושה ילדים קטנים. הרגש הוא משאב שאתה לא יודע איך לחלק אותו. זו לא המציאות, אז אני לא מרגישה כלום כי אבא עוד לא חסר לי, הוא עוד לא נעלם לי. זו עוד לא המציאות".
למרות שעבר כבר יותר מעשור מאז שעזבה את הקיבוץ בו נולדה וגדלה, ניר עוז, היא נמצאת כאן עם משפחתה - חולקת חדר מלון עם אימה ומסייעת לאחותה וגיסה בטיפול בשלושת ילדיהם. היא עצמה מעין ניצולה גם כן. כל שבת שניה, מסבירה פאוקר, היא מגיעה לבקר בקיבוץ. בשבת ההיא נשארה בבית בתל אביב, וגילתה משם מה קרה.
"אני עוד לא מרגישה את האבל על אבא שלי עכשיו. אני גם לא מרגישה את האבל על יונתן (חברה הטוב יונתן סימן-טוב, שנרצח יחד עם אשתו תמר קדם סימן-טוב ושלושת ילדיהם הקטנים - י.כ.). נכון שאני יושבת ומדברת על זה, איך זה יכול להיות שלא נראה אותם שוב".
"אין חלקה בחיים שלי שלא נגועה בסיפור הזה. יש לי חברים ששם, חטופים, חברים 'פעילים' - למשל מישהי שבכל פעם שאני מגיעה לקיבוץ אני יושבת אצלה בבית ואנחנו כל הזמן ביחד. מבחינתי עכשיו כביכול נגמרת השבעה ואני אמורה לחזור לעבוד. אני לא יודעת איך, אני לא יודעת איך אני יכולה בכלל להיות באיזה שהוא תרחיש שהוא מחוץ למלון הזה. אני לא יכולה לדמיין סיטואציה שבה אני לבד וממשיכה את החיים. אני לא רואה בכלל אופציה לא להיות פה".
כבר ארבעה שבועות שהיא לא יצאה מהמלון. והיא, כאמור, כלל לא מתגוררת בקיבוץ. אפילו את אחיינה, שמאושפז עדיין בתל השומר, היא טרם ביקרה. פאוקר נכנסה, למרות השכול העצום, לתפקיד: היא כל כולה רתומה למשימת הסיוע, גם למשפחתה שלה וגם לקיבוץ. "אני איתם", מצהירה פאוקר. "עכשיו הוצאתי את הקטן כי אחותי מרגישה לא טוב. כשגיסי אייל צריך לנסוע או שהוא מתראיין, אז אני עוזרת. השתלבתי כמו שאני משתלבת בלו"ז כשאני בקיבוץ. אני בתוך זה".
כרבע מאנשי הקיבוץ נרצחו, נחטפו או עדיין מוגדרים כנעדרים. פאוקר היא רק אחת מבני ובנות הקיבוץ לשעבר שנרתמו לעזור בשיקום ובמבט קדימה, ובהם חברי "צוות ארצ'י" שעליו סיפרנו בכתבה הקודמת. פאוקר מספרת כי העזרה מקרב קהילת הקיבוץ הרחבה מגיעה מרחבי תבל ומכיוונים לא צפויים: "מי שמתעסקת עם התקשורת נמצאת בכלל באירלנד. יש לנו אפילו בת קיבוץ שהייתה בסינגפור ודיברה עם ביידן כי היא אמריקנית. האחים שלי גרים במועצה, אבל לא בניר עוז ויש להם עסק חקלאי, אז הם עדיין שם. ועכשיו הם עובדים ברפת של הקיבוץ. הם דואגים לכל מה שצריך".
ערן שפיר, בן גרעין לשעבר שנשוי לבת קיבוץ, לא התגורר בניר עוז מעולם – אך מכיר היטב את משפחות הקיבוץ. כעת, כשהוא נרתם לסייע לבני הקיבוץ במלון, הוא מנסה לאבחן מה עובר על משפחת ניר עוז: "יש את המודל של קובלר-רוס, המודל הכי מפורסם של שלבי האבל: הכחשה, כעס, מיקוח, דיכאון והשלמה. עכשיו כולם בין השלב של ההכחשה לכעס. האבל מאפשר לך לעשות קלוז'ר - נודע על מישהו, קברת אותו, שבעה, ואז החיים חוזרים לאט-לאט ואתה יכול לסגור את זה. אבל פה אין קלוז'ר, זה אירוע שכל הזמן נמשך. אם אתה מדבר עם אנשים, אז אתה תשמע אנשים על הרצף הזה עכשיו: מסתובבים פה אנשים שמצד אחד הם בהלוויה של אימא או בן, מצד שני אימא חטופה או בן חטוף. אין מודל כזה".
"עד יום שבת 7.10 כשדיברו על קיבוץ שחטף מכה, דיברו על מלחמת יום כיפור וקיבוץ בית השיטה שאיבד 11 אנשים. זה 50 שנה היה האתוס ולפני זה היה כפר עציון ב-48'. עכשיו אנחנו מדברים פה על מספרים לא נורמליים. אז אין גם עדיין כלים מקצועיים ללוות את הדבר הזה. ה'תורה' נכתבת תוך כדי והפרקטיקה מכתיבה לך את התורה. אבל הנרטיב הקיבוצי הזה נכון, שבסוף חוזרים ומשקמים, החיטה צומחת שוב - ויהיה לזה מחיר".
זיו גומא, איש היי-טק שעזב את הקיבוץ לפני קרוב לשלושים שנה ושוהה כעת עם המפונים, מסכים ומסביר: "אם לא היו החטופים היינו יכולים לבוא ולהגיד 'עושים קלוז'ר על הנרצחים ומתאבלים עליהם וממשיכים קדימה. ועכשיו, מה המשימה?' אבל אנחנו עושים את זה במקביל. אנחנו נאבקים על החזרת האנשים שלנו, כשיש המון אי-ודאות. יש סיכוי סביר שלא כולם יחזרו, אנחנו לא יודעים מי בחיים ומי לא. אז תחשוב איך זה לנהל עכשיו רישום לדיור זמני כשחלק מהמשפחות לא פה בכלל או בהרכב חסר ומה אתה משבץ להם ואיזו רגישות נדרשת כדי לנהל את השיחה הזו בכלל. אז אנחנו לא בפול גז קדימה, ועושים את זה בהבנה לסיטואציה".
המלון, כך אומרת פאוקר, מכיל לא רק את המפונים: "אני יכולה להגיד שאני רואה אנשים, כולל גם את אבא שלי, מדי פעם - כלומר, באנשים שמסתובבים פה במלון כל הזמן. לא רק אני רואה אותם, אתה כל הזמן מדמיין מישהו שלא פה, שהוא חטוף או שנהרג. אני עוברת בלובי ואני רואה את ליאת (ליאת אצילי, חברתה הטובה שחטופה בעזה - י.כ.). ברור לי שזו לא ליאת, ותוך חצי שנייה אתה רואה שזה לא היא, אבל אתה מדמיין את הפרצופים שלהם כל הזמן. אני לא בחדשות. אני לא שואלת גם שאלות יותר מדי, כי אני מפחדת מהתשובות".
לפניות לכתב: yoghevk@n12.tv