מאור דוד ובת זוגו שיראל פרץ לא היו יכולים לבחור תאריך גורלי יותר: הם התכוונו לעבור דירה לעוטף עזה בשבת השחורה של ה-7 באוקטובר. אלו היו אמורים להיות המגורים המשותפים הראשונים שלהם יחד, אחרי זוגיות של קצת יותר מחצי שנה. הם חיפשו מקום שקט וקרוב לטבע, ובחרו לעבור לגור ליד משפחתה של שיראל שחיה ביישוב באבשלום - אך השקט שחלמו עליו הופר כבר כשהיו בדרך לשם.
ביום שישי שלפני מתקפת חמאס העבירו שיראל ומאור את רוב הרהיטים ומוצרי החשמל לדירה החדשה ביישוב הקהילתי אבשלום במועצה האזורית אשכול. בלילה יצאו שניהם לבאר שבע ובילו עד שעות הבוקר המוקדמות - ואז התחילו האזעקות. "אמרתי לשיראל שאין מצב שאנחנו נשארים שם אפילו דקה אחת, והחלטנו לנסוע ישר להורים שלה באבשלום", נזכר מאור בדקות הקריטיות הראשונות, כשהבין שיש ירי מסיבי לכיוון ישראל. "אני סומך על ההורים שלה, הם מתורגלים במצבים כאלה ואני בכלל מהצפון, הרגשתי יותר בטוח לנסוע לשם", הוא מסביר. ההחלטה הגורלית הזו תלווה אותם כל חייהם.
כבר בנסיעה הם שמעו ברדיו אזעקות "צבע אדום" ועצרו לצד הדרך. "נכנסנו למיגונית ואחרי זה המשכנו בנסיעה", ממשיך מאור לתאר. "אמרתי לעצמי 'הכול בסדר, אנחנו לא שאננים', אבל אז עצרנו בעוד מיגונית בדרך והייתה נפילה 200 מטר מאיתנו - רקטה שהתפוצצה ועפו ממנה מאות רסיסים. למזלנו לא נפגענו".
"בהתחלה לא הבנו שהם מחבלים"
מאור ושיראל המשיכו בנסיעה לכיוון העוטף, קצת אחרי אופקים, ליד פארק אשכול, הם נתקלו לראשונה בטנדר של מחבלים, "היינו לבד על הכביש ובהתחלה לא הבנו שהם מחבלים, עד שהם התקרבו אלינו מהכיוון הנגדי", משחזר מאור. בכל הזמן הזה היו בני הזוג בטלפון עם אחיה של שיראל ששהה בממ"ד בבית המשפחה. "שיראל צעקה 'הם דורסים אותנו', ונכנסה ללחץ, אני הייתי דרוך, אבל נסעתי רגיל עד הרגע שהם הגיעו מולנו. אז ראיתי את המחבלים יושבים מאחורה עם הנשקים שלופים והמדים שלהם", משחזר מאור את הרגעים הקשים.
המחבלים התחילו לירות לכיוונם של בני הזוג ופגעו ברכב שלהם, "צעקנו 'יורים בנו, יורים בנו' ופה כבר הגברתי מהירות, לחצתי על הגז עד שחצינו אותם. הסתכלנו אחורה וראינו שהם ממשיכים לכיוון אופקים".
"הכדורים פגעו בי, אבל המשכתי לנסוע"
הזוג הגיע לצומת של בסיס אורים, הם לא ידעו שבאותם רגעים מתחולל קרב עקוב מדם גם בתוך הבסיס שאליו חדרו מחבלי חמאס. הם הבחינו שאין אף אחד בש"ג של הבסיס, הסתובבו והמשיכו לכיוון צומת מגן. "שם לראשונה ראינו גופות ואנשים עם כדורים בראש בתוך הרכבים", אומר מאור בכאב.
בני הזוג המשיכו ופנו שמאלה לכיוון היישובים מבטחים ואבשלום, לשם הם קיוו להגיע. "בשלב הזה ראינו את המחבלים בצומת, יושבים על האופנועים שלהם, וטנדר אחד בצד עם נשקים שלופים. אמרתי 'זהו מפה אנחנו לא יוצאים בחיים', צרחתי על שיראל להתכופף על הרצפה של הרכב, בשנייה השענתי את כיסא הנהג לאחור לחצתי על דוושת הגז הכי מהר שאני יכול. צעקתי 'אדוני אלוהינו, אדוני אחד', עד ששמעתי בום".
מאור הצליח לפגוע באופנועים ובמחבלים שהיו מולו וחסמו את הצומת, כשבכל הזמן הזה המחבלים יורים עליהם צרורות. "כדור אחד פגע בי בקרסול והשני בירך, אבל המשכתי עם הנסיעה קדימה. כשהרמתי את הראש ראיתי גופות של ישראלים על הכביש, הרכב כבר היה חצי שבור", הוא מספר. הזוג הגיע לצומת פתחת שלום שם הרכב נדם. "ראיתי מצד שמאל חיילים מכוונים את הנשק שלהם אלינו. שיראל יצאה מהרכב וצעקה 'אל תירו אנחנו יהודים אל תירו'" אחרי שהצליחו לעצור את החיילים מלירות בהם, יצאו שיראל ומאור מהרכב וחברו לחיילים במיגונית שבה שהו.
"החיילים מתחילים ליפול בזה אחר זה"
במיגונית טיפל אחד החיילים במאור ושם לו חוסם עורקים כדי שהדימום ייעצר. "החיילים במיגונית לא ידעו בכלל מה קורה, וכמה מחבלים יש בחוץ. ביקשתי מהם לצאת מהשוק ולשמור עם הנשק שלהם על הפתחים של המיגונית, כי אנחנו צריכים להגן על עצמנו".
בזמן הזה חיכו בני הזוג לפינוי ואמבולנס שהגיע מגבול מצרים פינה אותם לכיוון מוצב סופה. "תיארתי לעצמי בטח מה קורה גם בבסיס הזה, אבל כבר לא היו לי כוחות", אומר מאור. "ושם העבירו אותי לרכב ממוגן של הצבא".
ברכב הצבאי פגש לראשונה מאור את נהג הרכב, חייל שגם שמו מאור. הנהג ושיראל ניסו לדבר עם מאור כדי לנסות להשאיר אותו בהכרה. "הוא כל הזמן שפך לי מים על הפנים ואמר לי 'אתה נשאר איתי, אתה לא מת, אנחנו הולכים לשתות בירה בתל אביב אחרי שהכול נגמר'".
"בזמן הזה ממשיכים עוד ועוד חיילים שנפצעו מירי להיכנס לתוך הרכב הממוגן", ממשיך מאור לתאר. "פתאום ראיתי טנק מתקרב אלינו והייתה בי תקווה שכאן הסיוט הזה ייגמר". אלא שהסיוט של בני הזוג לא נגמר בזה. "פתאום ראינו טיל אר פי ג'י שנורה ישירות לכיוון הטנק. הרעש וההדף היו מטורפים. כל החיילים יצאו מהטנק והתחילו לירות לכיוון המחבלים, והחיילים מתחילים ליפול בזה אחר זה. החיילים בתוך הרכב הממוגן היו בשוק ראו את כל החברים שלהם מתים והיינו לבד, בלי שאף אחד יגן עלינו. מאור הנהג ניסה כל הזמן לעלות בקשר מול כוחות ההצלה ובכל פעם מישהו ענה ונעלם".
רק אחרי דקות ארוכות קיבל מאור הנהג נקודת ציון חדשה לפינוי מוסק. הוא נשא על כתפיו את מאור הפצוע והעביר אותו בחזרה לאמבולנס הלא ממוגן, ואחריו את כל שאר החיילים הפצועים. "הוא טס עם האמבולנס, גילה תושייה גדולה, לא ראה בעיניים", אומר מאור בהערכה גדולה. מאור והחיילים הגיעו למסוקים של 669 שטיפלו בהם והטיסו אותם לבית החולים סורוקה. "הכדור פגע לי בעורק ראשי שהיה אמור לחסל אותי, אבל מאלוהים זה נגמר ככה", מסכם מאור.
"מחפש את מאור שהציל אותי"
לאחר שטופל בסורוקה הועבר מאור לשיקום בבית החולים בילינסון. "כולם בבית החולים עשו את המקסימום כדי לשפר את מצבי", הוא מעיד. מאור שמאוד אוהב כלבים טופל על ידי מטפלת בכלבים. "הוא התחבר מיד לטיפול", מספרת מיכל לבנשטיין, ראש מערך כלבנות רפואית בבילינסון. "עזרנו לו עם הכלבים להתגבר על המשבר הרגשי והטראומה שהוא עבר וגם להיחלץ ממצבים של עצב וכאב ולראות קדימה. מאז השבת השחורה עברנו בין הפצועים עם הכלבים ממערך הכלבנות הרפואית של בילינסון. זה מוציא חיוך ראשון אחרי ימים של תופת וראינו לא מעט מקרים של חיילים שהזיזו את הרגל או היד בפעם הראשונה בזכות הכלבים".
מאור העלה פוסט לעמוד הפייסבוק שלו ובו הוא מתאר את מה שקרה לו ולשיראל, אלא שמאז נפרדו בני הזוג כחלק מהניסיון שלהם להתמודד עם הטראומה כל אחד בדרכו. בשבוע שעבר חזר סוף סוף מאור לביתו והיום הוא מאוד רוצה לפגוש את החייל מאור שעזר לו, "אני חייב לו את החיים שלי", הוא אומר.