ירדן רומן-גת שוחררה משבי חמאס בפעימה ה-6, והתאחדה עם בעלה אלון ובתה גפן בת השלוש. בשבעה באוקטובר השלושה נחטפו מבית הוריו של אלון בקיבוץ בארי, כשברגע אחד החליטו זוג ההורים להימלט מידי המחבלים. האב ברח עם גפן והציל אותה, והאם נתפסה והוחזקה בעזה במשך 54 ימים. לראשונה מאז התופת שחווה, אלון התראיין וחזר לשדות בין בארי לעזה, שבו הוא וירדן רצו כשכדורים שורקים מסביבם.
בריאיון ששידרנו הערב (שישי) ב"אולפן שישי" סיפר אלון כי הוא ואשתו התגוררו בקיבוץ שבו גדל, עד שהשניים החליטו שעליהם לעזוב את האזור. "ירדן לא גדלה שם והיא הבינה שטילים וצבע אדום זה לא נורמלי. החלטנו לא לגדל את הבת שלנו ככה".
ביום שישי, ה-6 באוקטובר, הזמינו אשל וכנרת, הוריו של אלון, את כל הילדים לארוחת החג. "חזרנו משלושה שבועות טיול בדרום אפריקה בשביל ארוחת החג הזו, כמו כרמל שחזרה מהודו ואור שחזר מארה"ב אחרי חודש עבודה שם", אמר אלון. אביו אשל הוסיף: "שמחנו לפגוש אותם אחרי כמה שבועות שהם לא היו. הם אולי ייעלבו, אבל האטרקציה כמובן היא תמיד גפן, הנכדה הראשונה והיחידה, היא מרכז האירוע".
בסוף הארוחה, אור, האח הצעיר עזב, וכל האחרים נשארו לישון בקיבוץ. בבוקר למוחרת התחילו אזעקות צבע אדום. "כרמל עוד הצטלמה עם גפן בממ"ד", סיפר אלון. "ב-10:20 אבא שלי הלך לשירותים בחדר השינה שלו, אימא שלי וכרמל יצאו למטבח להביא קצת מים ואוכל. בדיוק אז המחבלים הגיעו לדלת האחורית".
עוד שחזר אשל: "אשתי כנרת השתופפה במטבח על מנת של יראו אותה מעבר לחלון. היא סימנה לי בתנועה כזאת שאני אהיה בשקט וסימנה לי לסגת לעבר יחידת ההורים. נעלתי את הדלת ונכנסתי לחדר הפנימי של השירותים. את כנרת לא ראיתי יותר. בשלב מסוים, מתוך חלון חדר השירותים ראיתי את כרמל. הובילו אותה אל המדרכה הראשית והם נעלמו לי משדה הראייה ויותר לא ראיתי אותה. הרגשתי חוסר אונים, תסכול גדול שאני לא יכול לעזור לה, פשוט מאוד".
"גפן התחילה לצרוח, ירדן הרגיעה אותה"
"מאותו רגע שהמחבלים נכנסו לבית התחלנו לחפש לגפן מקום להחביא אותה ואת ירדן. הייתה פה מיטה שהיא עם ארגז מתחת, אז ניסיתי לפתוח את הארגז בשביל להכניס אותן פנימה ולא היה מספיק מקום", תיאר אביה של בת ה-3. "ניסיתי להכניס את גפן, היא התחילה לבכות, לצרוח. ירדן לקחה אותה, ישבה איתה בפינה והרגיעה אותה".
אלון סיפר כיצד שמע את המחבלים מסתובבים בבית. "הם פתחו את הדלת וישר יצאתי אליהם. הם התחילו קצת לתחקר אותי, ושלאול אם יש פה עוד אנשים. אמרתי להם שרק אני פה. לקחו אותי החוצה וקשרו לי את הידיים", אמר. "ועשרות מחבלים מסביב, יורים, מפוצצים, אבל גם הולכים בנונשלנטיות פה בקיבוץ, שזה בעצם הבית שלך, כאילו אנחנו כבר לא אלה ששולטים פה, הם עכשיו אלה ששולטים פה".
ממקום מחבואו, אשל צופה בכל המתרחש. "ברור לי שאני לא יכול לעשות שום פעולה מסייעת, ואם אני אעשה זה יהיה מעשה מטופש שאולי יוציא אותי גיבור, אבל אולי עוד מישהו שייפגע. מתתי מפחד", שחזר הסב.
"גפן שאלה שאלות, מה קורה, למה לוקחים אותנו, מי האנשים האלה? וענינו לה שאלה אנשים רעים שלוקחים אותנו", שיתף אביה אלון. "חשבתי לברוח מההתחלה. יכול להיות שגם יפגעו בנו בדרך, אבל זה משהו ששווה לנסות".
הרכב עם אלון, ירדן וגפן התחיל בנסיעה ואשל נשאר בתא השירותים לבדו, כשהמחבלים נכנסים ובודקים אם יש עוד מישהו בבית. "ניסו לפרוץ את הדלת, אין לי מושג למה הם לא הצליחו", סיפר אשל. "הם ירו פנימה וגם כאן אין לי מושג למה זה לא פגע".
"הסיעו אותנו ממש קרוב לפינה של הגדר שהיא הייתה פרוצה. הביאו מהבתים את טל שוהם, חבר הקיבוץ. הכניסו אותו לתוך הבגאז' של האוטו, ואני רואה עשרות מחבלים שהולכים מולנו ומחייכים. ואנחנו מבינים שלוקחים אותנו לעזה", הוסיף אלון.
שני מחבלים ישבו ברכב מלפנים, מחבל אחד ישב מאחור, ליד אלון, וירדן, שהחזיקה את גפן. בתא המטען חטוף נוסף, טל שוהם. "לא ראיתי אותו, הוא בעצם היה בתא המטען. ניסיתי להסביר לו שאנחנו באוטו ולתמלל לו את מה שקורה מסביב. המחבלים התחילו להיות יותר אגרסיביים אז הייתי צריך להפסיק. חארות", אמר אלון.
"אמרנו אחד לשנייה שאנחנו קופצים מהרכב, והתחלנו לרוץ"
מאות מטרים מהגדר המחבלים הבחינו בטנק, עצרו את הרכב ורצו להתחבא בעצים. "ירדן ואני אמרנו אחד לשנייה שאנחנו קופצים. ירדן קפצה לצד שמאל עם גפן, ואני שנייה אחריה קפצתי לצד ימין", הוא תיאר. "מפה רצנו עד לכניסה למוצב. חשבתי שאולי המוצב זה מקום שיהיו בו חיילים, ראיתי שאין פה אף אחד, ואז התחלנו לרוץ. בשלב הזה ירדן אמרה לי לקחת את גפן. היא העבירה לי אותה ואני רץ עם גפן וירדן קצת מאחוריי".
"ירדן נתנה לי את גפן בשביל שאני אציל אותה. בשלב הזה כבר התחילו לירות עלינו. רצתי לתוך החורשה, והייתי בערך בעץ, כשאני מסתכל אחורה ואני רואה את ירדן פשוט מסתתרת מאחורי העץ", שחזר בעלה. "הרגשתי את הכדורים הולכים ומתקרבים אליי והבנתי שאני חייב להיות בתנועה, שאני לא יכול לעצור. רצתי עם גפן על הידיים, עברתי את שיא הגובה. זו הייתה הפעם האחרונה שראיתי את ירדן".
על כך שהשאיר את אשתו מאחור ורץ אמר: "זה לא פשוט. קיוויתי גם שהיא ממשיכה לרוץ". עוד הוסיף אלון כי "רצתי בין העצים וחיפשתי כל הזמן מקום להתחבא בו, כי ידעתי שעם גפן אני לא יכול לרוץ, אם המחבלים ירצו הם יכולים כנראה להשיג אותי. הבנתי שזו ההזדמנות האחרונה שלי".
"תוך כדי הריצה גפן שאלה אותי למה אנחנו בורחים, למה אנחנו רצים. הסברתי לה שאנשים רעים רודפים אחרינו ושאנחנו צריכים להתחבא", אמר האב של בת השלוש. "כבר הייתי כמעט בלי נשימה אבל אמרתי את זה. הייתה פה שדרת קוצים. בחריץ נכנסתי עם גפן ושמתי על עצמי אדמה מצד אחד, קוצים מהצד השני, וגפן על הרצפה. אני עליה ולא זז".
אלון הוסיף כי "אחרי 20 דקות במחבוא שמעתי רכב מתקרב, אמרתי לה, 'גפן, גפן, עכשיו את חייבת להיות ממש ממש בשקט'. הרכב עבר פעם אחת, עבר פעם שנייה, לא ראה אותנו במזל. חשבתי על כך שאני לא יודע מה קורה עם ירדן. קיוויתי שהיא המשיכה לרוץ אבל לא ידעתי. ידעתי רק שאני לא יכול לקום אליה ולהציל אותה, שאני חייב להיות עם גפן".
"גפן אמרה לי: 'אבא,חבל שלא הבאנו מים'"
גפן ואלון התחבאו בין הקוצים במשך שמונה שעות וחצי. "התחלתי לחשב כמה זמן אני יכול להיות פה בלי מים, כמה זמן אני יכול להיות פה בלי אוכל. גפן רק בת שלוש וחצי, ואיכשהו היא הבינה את זה. פעם אחת היא פנתה אליי ואמרה 'אבא, חבל שלא הבאנו מים'", סיפר.
רק כשהלילה ירד, האב התרומם החל לצעוד כשבתו על גבו. "הלכתי איתה יחף, עד שמצאתי איזה גרבי פילאטיס בדרך. שמתי קצת עלי אקליפטוס בתוך ופשוט הלכתי חזרה לקיבוץ עם גפן, התגנבתי יותר נכון, בדקתי כל הזמן שאין אף אחד בסביבה", שיתף אלון."שמעתי עוד יריות באמצע הלילה והחלטתי ללכת מסביב ופשוט להישאר שם באזור שאני יודע שהוא מבודד, עד הבוקר".
בבוקר אלון הרגיש שהאזור שקט מספיק, והגיע עם בתו גפן לכניסה האחורית של הקיבוץ, שם פגש לוחמי צה"ל. "וידאתי שהחיילים מזהים אותי. הביאו לנו מים. שתינו קצת, אחרי זה עוגיות היו. גפן, שלא אכלה 24 שעות, טחנה שם חבילת עוגיות. היא הייתה פשוט מושלמת ברגעים האלה".
אביו של אלון, ששרד את התופת, תיאר את הרגעים שבו קיבל שיחת טלפון מבנו והבין שהוא חי: "אחד הרגעים המרגשים שהיו לי בחיים". אחרי שהוגדרה כנעדרת במשך יומיים, ביום שני גילה אלון כי אימו כנרת נרצחה. "קיבלנו סרטון שבו רואים אותה שוכבת ליד עמו ללא רוח חיים, ורואים אפילו כתמי דם. היא חסרה לי מאוד".
מאותה שבת, ובמשך 54 ימים, אלון חי בחוסר ודאות מוחלט, ולא ידע מה עלה בגורלה של ירדן. "אמרתי לגפן שאנחנו לא מוצאים את אימא עכשיו, שהתפצלנו והיא גם ברחה. שעכשיו אני הולך למצוא את אימא".
"כשירדן חזרה אמרתי לה 'מדהים שאת פה', 'התגעגענו', 'כיף שאת איתנו'. אמרתי לה שעכשיו היא בטוחה. דיברנו כל הלילה. גפן נרדמה כבר ופשוט דיברנו כל הלילה", אמר אלון. אביו אשל שחזר את שיחתו הראשונה עם כלתו לאחר שחזרה מהשבי: "צלצלתי לאלון והיא ענתה. היא אמרה לי 'זה השליח מעזה'. התרגשתי מאוד. אני לא מהמחבקים, או לא הייתי מהמחבקים. אמרתי לה שתתכונן לחיבוק גדול".
"המחבלים גררו אותה לרכב, ושפכו לה מים על הפנים"
עם שובה משבי חמאס, תיארה ירדן לבעלה על מה שעברה במשך שבועות ארוכים. "היא נשכבה איפשהו ליד שיח, התחמקה מהכדורים. כשהיא שמעה שהמחבלים מתקרבים אליה, היא פשוט עשתה את עצמה מתה. בסוף המחבלים הגיעו למסקנה שהיא מעולפת, ופשוט גררו אותה לאוטו. הם שפכו לה מים על הפנים, והיא כאילו חזרה לחיים, התעוררה, כי הבינה שתפסו אותה כבר".
לדבריה של ירדן, כשהיא הגיעה לתוך עזה, המוני תושבים התקבצו סביבה. "הם כאילו זכו בפרס, והם כולם כמו באיזה מגרש כדורגל, מעודדים", שיתף אלון. "לא היה לה מושג אם הולכים לעשות בה לינץ' או אם הולכים לאנוס אותה. היא עמדה מול כל האנשים האלה ולא היה לה מה לעשות. אלה רגעים של פחד מוות. כשאמרתי לה שחשבתי על לחזור ולנסות להציל אותה, היא אמרה 'הייתי הורגת אותך אם היית חוזר'. היא מאוד מאוד אוהבת את גפן".
"המחבלים טענו בפני כרמל שהיא גם תשתחרר ופשוט סגרו את הדלת מאחוריה"
כרמל, אחות של אלון, עדיין בשבי חמאס. "אנחנו יודעים שהיא חיה. כששיחררו את החטופים האחרים, קצת שיחקו איתה. אמרו לה שהיא גם הולכת להשתחרר, ופשוט סגרו את הדלת מאחוריה והיא נשארה שם לבד", סיפר אחיה. "כרמל היא אשת טיפול, היא אישה שעוזרת לאחרים. אני מאוד מקווה שהיא עם אנשים אחרים ושהיא עוזרת להם שם".
אביה של כרמל, אשל, סיפר על בתו: "אני חושב שכרמל חזקה, אבל אני לא רוצה להעמיד את זה במבחן בכלל. היא עברה כבר מספיק מבחנים, היא צריכה להיות בבית. אנחנו נקום מההריסות האלה, ללא ספק. אבל הלבנה הראשונה בבנייה הזאת, היא להחזיר את החטופים. שום דבר לא ייבנה בלי זה. אלה היסודות".