במשך זמן רב ניסה הצוות של בר ה"מילבה" בבאר שבע לערוך ערב גיבוש לכל העובדים, עד שלבסוף קבעו את המפגש - דווקא ללילה שבין 6 ל-7 באוקטובר. המקום שנקבע - החוף הלא מוכרז שליד בסיס הטירונות זיקים. הלילה השמח ורווי השתייה והמוזיקה, שכלל גם שינה בחוף, הגיע לסופו באותה מתקפה של חמאס בשעה 6:30 בשבת השחורה.
"הלכתי לישון בסביבות שלוש וחצי לפנות בוקר", משחזר אריאל עין-גל, סטודנט בן 26 מבאר שבע וברמן בבר. "התעוררנו ל'צבע אדום' ולבומים, היה נראה ישר שמדובר במשהו חריג לפי כמויות הירי. רצנו בין הדייגים והמכולות בחוף. ישבנו שם במשך 30-20 דקות וכל הזמן הזה אני רק מתפלל שלא תיפול רקטה. ואז התחילו ליפול רקטות פחות מ-100 מטר מאיתנו. באיזשהו שלב אני והחברים רואים כל מיני סירות חוצות את הים מדרום לצפון. אני זוכר את עצמי עוקב אחריהן במבט ואומר לעצמי 'למה שיהיו פה סירות עכשיו? כאילו, מי אלה? זה השייטת? מה אני רואה פה?' ואז פתחו עלינו באש".
"הם היו בערך 50 או 70 מטר מהחוף. כל הכדורים שורקים לידך, מטר או שניים, והחול בחוף קופץ. זה היה פשוט הזוי ובאותו רגע הבנו שיש פה אירוע אחר", משחזר עין גל. "באותו רגע אני ועוד כמה חברים רצנו מזרחה לכיוון הבסיס, איפה שחנו הרכבים שלנו. בדרך המשיכו להיות נפילות וגם היה כבר ירי על השביל. ממש הרגשנו שהם רודפים אחרינו. ואז התחבאנו בשיחים כמה דקות".
"הגענו לכיוון הש"ג, התחלנו לדפוק על השער ואמרנו לש"ג שתכניס אותנו כי חדרו מחבלים. הייתה שם טירונית מסכנה, רק חודש וחצי בצבא, שלא מבינה בכלל מה קורה", הוא נזכר. "היא אמרה שהיא לא יכולה להכניס אותנו כי אין לה אישור. אנחנו מתחננים אליה וחבר שלי צועק שתסתכל עליו ותראה שהוא יחף והוא רץ לפה. אז היא עלתה בקשר ואמרו לה שיש חשש לחדירה, אבל לא יודעים עדיין מה קורה. אני חושב שרק אחרי 10 דקות שאנחנו מתחננים אליה, היא פתחה לנו את השער על דעת עצמה והכניסה אותנו פנימה".
"אמרתי לש"ג 'תביאי את הרובה'"
"נכנסנו לתוך המיגונית של הש"ג. בשלב הזה אמרתי לה, 'תביאי לי את הרובה שלך, אני אסתדר איתו יותר טוב'", אומר אריאל, לוחם תותחנים במילואים. "היא התקשרה למפקד שלה, שאמר לה 'תביאי לי לדבר איתו'. ואז הוא אומר לי 'שומע, אני סומך עליך. קח את הנשק ותתפעל את האירוע'. לקחתי את הנשק והייתי איתו איזה חצי שעה. תוך כדי זה הגיע כוח של שלושה לוחמים, שזה בעצם הסגל של הבסיס. ואז התקרבו אלינו כמה מחבלים, לכיוון הש"ג".
בשלב זה, הוא נזכר, הקצין שהיה איתם ניהל קרב עם המחבלים. "הבנתי שהוא נהרג בערך חצי שעה אחר כך והסמל נשאר לשמור עלינו. באיזשהו שלב ראיתי מישהו נכנס לבסיס, אז אני אומר לו 'שומע, יש פה תנועה בשיחים'. אנחנו שומעים את היריות מתקרבות ומתקרבות אלינו. אנחנו יודעים ש-50 מטר פנימה בתוך הבסיס מתנהל קרב ואנחנו רואים חיילים הרוגים. מדרום ומצפון יש קרבות ואנחנו שומעים את זה".
"היה שם קרב באמת הרואי, שעליו אפשר לעשות עשרות כתבות", הוא מדגיש. "נלחמו שם כמה טירונים וברגע שהתחיל האירוע, כשהבינו מה קורה, אז כל הסגל הלך להחליף את הטירונים בעמדות. היו שם 14 אנשי סגל שלחמו בעשרות אם לא מאות מחבלים. מתוכם נפלו שבעה, כולל הקצין שבא לדבר איתנו בהתחלה" (סגן ינאי קמינקא ז"ל, בן 20 מצור הדסה).
"הרגשנו שזהו, אנחנו עומדים למות"
כל הזמן הזה שוהה אריאל, יחד עם 19 חבריו לעבודה, במיגונית שסמוכה לש"ג המערבי של בסיס זיקים, הנושק לחוף הים - כשאיתם הסמל מסגל הבסיס שמגן עליהם. כולם אזרחים שכלואים למעשה בתוך בסיס צבאי שבתוכו מתנהל קרב עקוב מדם. אריאל, שעדיין אוחז בנשק האישי של החיילת שאיישה את הש"ג, הוא היחיד שחמוש מלבד הסמל. "הוא עומד שם עם הציוד שלו ומתחנן בקשר לתגבורת, ואף אחד לא עונה. מדי פעם אומרים לו 'הישארו בטוחים והעזרה בדרך'. בינתיים אנחנו מנסים להתקשר למשטרה, למכבי אש ולמד"א ואף אחד לא עונה. אנחנו מרגישים שכאילו נטשו אותנו".
"אחרי כמה דקות פתאום הגיעו כמה קצינים והם אמרו 'תישארו פה, עזרה בדרך'. עכשיו באמת הרגשנו שזהו, אנחנו עומדים למות. חלק מהחבר'ה כבר התקשרו להורים להיפרד. אני בשלב הזה כבר קיבלתי את העובדה הזאת שכנראה אנחנו צריכים למות פה. זה היה פשוט חוסר אונים. 30 מטר מכל כיוון - דרום, צפון, מזרח ומערב - אתה שומע צרורות. ובמקביל, אנשים צורחים בקשר". כל זה, מעיד אריאל, נמשך בין שעה לשעה וחצי.
"באזור 8:30 אנחנו מחליטים לברוח משם", ממשיך אריאל. בשלב הזה, כשהקרב בתוך הבסיס עדיין נמשך, הם לא ממתינים להפוגה ותחת אש מסתלקים מהבסיס. "אמרנו 'זהו, פה אנחנו לא יכולים להישאר יותר'. אחד החברים שלנו, שלומד איתנו, עובד במשרד הביטחון וחברה הייתה איתו בטלפון. הוא אמר לנו 'תעופו משם עכשיו, יש שם עוד מחבלים. פשוט אל תישארו שם'".
"ואז הגופה מרימה את הראש ויורה"
וכך הם פעלו: "התחלקנו לחמישיות ועלינו על הרכבים שלנו (שחנו מול הש"ג - י"כ). איך שיצאנו מהבסיס יצאו מהשיחים שני מחבלים והתחילו לרסס אותנו. החייל שהיה איתנו, למזלנו, פשוט ירד למצב שכיבה ונתן להם כדור בראש. הוא סיים את האירוע מושלם, ממש בקור רוח מוחלט. זה היה מטורף. יצאנו בשתי שלשות של רכבים. השלשה הראשונה יצאה והרכב הראשון אחרי בערך 200 מטר נתקל ברכב של מחבלים שירו עליו. זו הייתה היתקלות כזו הזויה. לחשוב על זה שאנחנו מתקרבים לרכב שלהם (רכב משטרתי מסוג סוואנה שנגנב על ידי המחבלים - י"כ) והרכב הראשון עוצר, כי זה רכב משטרתי, והוא רואה גופה מוטלת על האדמה, כולה לבושה שחור. ואז הגופה מרימה את הראש ומתחילה לפתוח באש לכיוונם".
"אחד הכדורים פגע במיכל השמן והרכב התחיל לעלות באש", הוא מוסיף ומתאר. "בזמן הזה אחד מהחברים גם קיבל כדור ברגל. ואז הם היו צריכים לצאת מהרכב ולברוח ברגל, הוא צלע לשיחים והם נשארו שם 20 דקות, עד שהם שמעו רכב מתקרב ורצו לכביש. זה היה רכב של לוחמי מגלן שפינו אותם משם. לקחו אותם לכביש 4 ומשם לקחו אותם לבית החולים באשקלון".
"בזמן הזה אני הייתי ברכב עם עם אחד הטבחים שלנו בעבודה, שהוא בדואי. הוא בא למסיבה עם חבר שלו מהבית. התחלנו לנסוע, אני לא הייתי באזור הזה מעולם, והגעתי לשם בכלל בחושך. שני החבר'ה שהיו איתי גם לא היו שם באזור בחיים. הווייז לקח אותנו לאורך הגדר לכיוון עזה. ברגע הזה הבנו שמשהו פה לא בסדר ופשוט עשינו פרסה וחזרנו חזרה לכיוון הבסיס. שם הייתה לנו התלבטות אם לחזור למיגונית או להמשיך לנסוע: משהו אמר לנו שאנחנו צריכים לברוח משם. התחלנו מאיפה שהווייז הראה שחסום, כלומר מהדרך שבה הגענו יום קודם".
"אנחנו רואים לפנינו שתי מכוניות עם הפנים אלינו. באותו רגע עובר לי בראש שאנחנו דוהרים ב-130 קמ"ש בכביש מערכת, מקדימה יושבים שני בדואים ואנחנו במכונית שחורה שנראית חשודה. אני צועק להם 'שומעים, עִצרו, אלה שוטרים! הם יירו בנו', כי יחשבו שאנחנו מחבלים. הנהג שלנו הרגיש שמשהו לא בסדר והוא לא באמת עצר אלא רק האט קצת".
"לא יודע איך להסביר שיצאנו חיים"
"עברנו עוד 30-20 מטר ואז מתחילה להיפתח אש מכל הצדדים. התחילו לחורר לנו את האוטו. זה היה הרגע הכי מפחיד - אני זוכר את הכדורים נכנסים דרך השמשה וכולנו מורידים את הראש. כל ה'פינגים' האלה של הכדורים שורקים בתוך האוטו. ברגע הזה אני פשוט מקבל את זה שאני מת".
אריאל היה יחד עם עוד ארבעה אנשים ברכב, ואחת מהן נפצעה: "זו שיושבת לידי צועקת 'ירו בי', ויורד לה דם מהיד. הנהג הצליח להתעשת תוך כדי, הצליח לעקוף את המכונית של המחבלים והמשיך לנסוע לכיוון כביש 4 עד שראינו מחסום משטרתי והבנו שאלו כוחותינו ואפשר לעצור. המזל הוא שברכב הראשון היה החבר שקיבל את הכדור ברגל, הרכב השני נסע כל הדרך על הגדר עם הווייז ובכלל לא קרה לו כלום. וברכב השלישי, שזה אנחנו, מי שלידי קיבלה כדור באצבע ורסיס בכתף ועוד כדור עבר לה ממש מעל הראש. זה היה כל הנזק לשלושת הרכבים. אני לא יודע איך להסביר את זה שכולנו יצאנו חיים אחרי קרב כזה".
שאר הרכבים בקבוצה של עין גל, הוא מספר, שבו לאחור בעקבות המארב שאליו נקלעו הרכבים הראשונים. הם חזרו לבסיס והתחבאו שוב באותה מיגונית שבה התחבאו קודם - ונשארו שם עד לאחר הצוהריים של אותו יום, אז חולצו על ידי צה"ל. על הקצין ינאי קמינקא, שחבר אליהם ונפל בהמשך אותו היום, הוא מספר: "הוא סוג של תדרך אותנו - מה קורה אם מגיעים מפגעים או אם המפקד נופל, מי לוקח את הרובה. הוא גרם לנו להבין שאנחנו חלק מהאירוע ואמר לנו 'אל תדאגו חבר'ה, יהיה בסדר, אני פה איתכם'. הוא דאג לנו ובאמת נתן תחושה מרגיעה. ככל שעבר הזמן, הקולות בקשר והכול הפך ליותר ויותר נוראי, והוא פשוט לא יכול היה לעמוד בזה ופשוט רץ פנימה לקחת חלק בקרב שהיה בתוך הבסיס".
"איפה היה הנס בשביל האחרים?"
בתוך כל הזמן הארוך הזה שבו הייתם במיגונית, אתה בכלל מצליח להבין את מהות האירוע?
"בחצי השעה הראשונה במיגונית חבר בא ומראה לי סרטון של המחבלים בשדרות והוא אומר לי 'תראה אחי, יש פה מחבלים בשדרות'. אני זוכר שאני מסתכל עליו, ואומר לו 'תעיף את החרא הזה, כאילו מה, אתה ילד? אתה לא מכיר את הדיסאינפורמציה שמפיצים כל שניה? עזוב אותך'. הוא מראה לי את זה באתר חדשות ואני אומר לו 'עזוב אותך'. אתה פשוט מסרב לתפוס מה קורה בחוץ. לגמרי מסרב לתפוס את זה. אני מבין, כי אני בעיניים שלי ראיתי את הסירות, אני ראיתי בערך 20-18 מחבלים. כשעמדנו בחוף הבנו בדיוק מה קורה מסביבנו ופתחו עלינו באש".
חוץ מהחבר'ה שלכם, כמו אנשים עוד היו על החוף כשהתקרית החלה?
"היו 35 נרצחים בחוף הזה. ומתוך ה-20 אנשים שהיינו שם אף אחד לא נהרג. אני רוצה להגיד שזה נס, מצד שני איפה הנס הזה היה בשביל כל האחרים? היו כל כך הרבה נקודות בערב הזה שמספיק שהיינו מקבלים החלטה אחרת, היינו כולנו מתים. סתם לדוגמה, כשבאנו להתמקם בחוף בהתחלה רצינו להתמקם בחוף המוכרז, איפה שהיה הטבח. ובסוף בשנייה האחרונה מצאו את אזור המכולות (האזור הלא מוכרז של חוף זיקים - י"כ) והתמקמו שם".
"כשהיינו בתוך הבסיס הם לא רצו לספר לנו שיש קרב בתוך הבסיס, שיש מחבלים כרגע בתוך המגורים. אז הם פשוט אמרו לנו שאין כרגע אישור להכניס אנשים מבחוץ לבסיס וברגע שיהיה אנחנו נגיד לכם. כך הציגו לנו את זה. ואני בראש שלי אמרתי 'וואללה, אנחנו פה 20 חבר'ה עם חייל אחד. מה זה לחכות לאישור שיכניסו?' כמעט ורצינו להיכנס לבסיס בכוח. למזלנו לא עשינו את זה".
"אחרי זה שמעתי מכל מיני חברים ואנשים שמשרתים בגזרה, שפנו אליי בעקבות הפוסט, והם סיפרו לי שבחוף הצפוני, איפה שהיה הטבח - משם הם לקחו את הרכב המשטרתי שממנו ירו עלינו, ומשם המשיכו פנימה לתוך ישראל. כשאנחנו נתקלנו בהם יכולת להרגיש לפי עוצמת הירי שהם לא יותר מ-3-2 מחבלים. אבל מהסיפורים הבנתי שבהתחלה הם היו 12 מחבלים. אם היינו יוצאים ישר לרכבים שלנו במקום להתחבא במיגונית היינו נתקלים בכל הכוח הזה".
View this post on Instagram
החברה שלא שרדה - והקעקוע לזכרה
אך לאחת מבין החוגגים, באותו ערב עובדים עליז שהסתיים בצורה כה נוראה, לא היה מזל. בסביבות השעה 6:00 באותו הבוקר, כחצי שעה לפני תחילת המתקפה, עזבה את החבורה חברתם לעבודה מור גבאי - ידידה קרובה של עין גל - ועשתה את הדרך לבית הוריה בנתיבות. שם הייתה כשפרצה המלחמה והיא התחבאה במיגונית כשהייתה באמצע הדרך הביתה.
אחרי שהסתיים רצף האזעקות הראשון היא חזרה לרכבה והמשיכה בדרכה הביתה. אך בשלב הזה היו הכבישים כבר מוקפים במחבלים שחדרו לישראל. חוליית מחבלים תפסה אותה בדרך ורצחה אותה. "מי היה מאמין שדווקא בלב התופת, דווקא בזיקים היה לה יותר בטוח", אומר אריאל.
לזכרה של גבאי ז"ל הוא קעקע כעבור כמה ימים על זרועו את המספרים 21/20 לציון 21 החברים שהגיעו לאותה מסיבה, אך רק 20 מתוכה נותרו. היום (שני) אביה של מור ז"ל, מאיר גבאי, השתתף בנטרול המחבל מפיגוע הדקירה ברכבת הקלה בירושלים: מאיר, פקח במקצועו, ביקש לחזור לעבודה והבוקר הוא נקלע לזירת הפיגוע. "חשבתי שמה שיחזיר אותי לשפיות זה לנסות לחזור לשגרה", אמר.
צוות המילבה כבר חזר לעבוד כעבור ימים ספורים, באופן מצומצם: "רק למי שרוצה לעבור כזה לנקות קצת את הראש, אתה יודע. בלי מוזיקה. פשוט לשתות בירה ולדבר. כל הצוות חזר כבר לעבוד. מדברים כמובן רק על זה, על מה שהיה שם. ביום הראשון כשחזרנו כולנו, גם החבר'ה שנשארו במיגונית עד הצהריים, התכנסנו אצלי בבית שמונה אנשים מתוך העשרים ופתחנו מין קומונה כזו, כמה ימים להיות ביחד, לדבר על זה ולשתף. בנינו יחד את התמונה המלאה של הסיפור וכל אחד מרכיב את החלק שלו. וכך אנחנו עד עכשיו. גם הבר ארגן לכולנו פסיכולוגים רציניים שהושיבו אותנו במעגל שלוש שעות ופשוט דיברנו על כל מה שהיה. כל אחד מאיתנו גם קיבל פסיכולוג פרטני ממש. דאגו לנו מאוד בקטע הזה".
לפניות לכתב: yoghevk@n12.tv