רונית גבע שטיינברג יצאה ב-7 באוקטובר בשעות המוקדמות של הבוקר לרכוב עם חבריה לקבוצה האתגרית. החברים לקבוצה רגילים לרכוב ביחד ומורגלים למצב הביטחוני בעוטף, אך בתוך 3 דקות מתחילת הרכיבה השתנתה המציאות כפי שהכירו עד כה. אלו לא היו מטחי הירי הרגילים שהכירו: הם השתטחו על הכביש בתקווה שהמטחים ייפסקו.
"זה היה נשמע כמו פצמ"רים שנפלו לידינו, ירי בלתי פוסק, אחר ושונה ממה שהכרנו עד כה", נזכרת רונית, תושבת קיבוץ דורות הסמוך לשדרות, בדקות הקריטיות של אותו הבוקר. "התחלתי לבכות ולהיכנס לחרדה - איך אני חוזרת הביתה? המון שאלות רצו לי בראש". כשהירי לא פסק, רונית וחבריה לקבוצת הטריאתלון של העוטף בהדרכת יוסף למדן החליטו לרוץ למיגונית הקרובה ביותר שהייתה אליהם.
אחרי דקות ארוכות הגיע למיגונית רכב של צעירים שספג יריות. האנשים ברכב סיפרו להם לראשונה על חוליות המחבלים שירו עליהם: רונית וחבריה לא האמינו תחילה, אך כשרכב נוסף עצר ליד המיגונית ופצועים ביקשו להיכנס פנימה - הם הבינו שהסכנה קרבה גם אליהם.
שתי אחיות צעירות מהצפון שנכנסו למיגונית והיו בדרכן למסיבת הטבע, לא ידעו עוד על המתרחש: הן נבהלו מהאזעקות ועצרו בצד הדרך, התלבטו אם לנסוע צפונה או להישאר במיגונית. "הן נורא התלבטו איך הכי נכון לנסוע צפונה והסברנו להן על דרך אפשרית לנסיעה. אך אז הבנו שאולי הכי נכון לנו גם להצטרף אליהן ולמצוא מסלול מילוט בטוח", מוסיפה רונית, "אם הן היו נוסעות לפי הווייז, הן לא היו יוצאות מזה בחיים".
הרוכב יונתן חרמוני, שהיה שם יחד עם רונית במיגונית, הציע להן שהוא ינהג בדרך עקיפה דרך בית קמה ויוציא אותן לכיוון צפון - וכך יהיה להן יותר קל לחזור הביתה. הצעירות הסכימו: "השארנו את הרכבים ואת האופניים שלנו בכפר עזה, אספנו את אשתו שהסתתרה במיגונית אחרת והוא נהג, כל הדרך התפללתי שנגיע הביתה בשלום. שמתי את הקסדה של האופניים על הראש והרגשתי מעין תחושת ביטחון שהיא תגן עליי".
תוך כדי נסיעה ברכב של הצעירות, הם הבחינו בכאוס שהתרחש מסביב. "תוך כדי נסיעה אני מקבלת הודעות וואטסאפ וסרטונים של מה שקורה בשדרות, היינו בהלם", נזכרת רונית. "אם הן לא היו, והרכב שלהן לא היה, לא יודעת אם היינו נמלטים מהמקום, זה מה שהציל אותנו. אנחנו יודעים להגיד שאחרי שעזבנו את המיגונית, המחבלים הגיעו גם לשם". קבוצת הרכיבה שהתחבאה במיגונית התפצלה - ושרדה: חלקם הגיעו ברכב למפעל טרה בעוטף, שם הסתתרו עד הערב, והיתר הצליחו להימלט ברכב אחר. כולם, כך נראה, לא היו שורדים אם היו נשארים במיגונית.
"לא ידענו מה קרה איתן"
הנסיעה המשותפת של רונית, יונתן ושתי האחיות הסתיימה בצומת שדה צבי, שם התפצלו דרכיהם: "כשנפרדנו מהן לקח כמה דקות עד שאספו אותנו, אז נפרדו דרכנו ולא ידענו מה קרה איתן". רונית החליטה לפרסם פוסט בניסיון לאתר את שתי הבנות האלו: "רציתי לסגור איתן מעגל ולהגיד 'תודה שהייתן שם בשבילנו'".
דרך הפוסט היא הצליחה לאתר אותן והן התכתבו בוואטסאפ: "הן גם אמרו לי תודה שחילצנו אותן משם וכיוונו אותן לדרך בטוחה יותר. הן תהו אם נשארנו בחיים ומה קרה איתנו, ושמחו לשמוע ממני. הן הודו לנו שטיפלנו בהן. בחוויה שלהן אנחנו הצלנו אותן. רק כשהן הגיעו הביתה הן הבינו את גודל האירוע".
גם רונית ומשפחתה פונו מביתם בקיבוץ דורות בגלל המלחמה. כעת הם מתארחים ברמת רחל, ומקווים לחזור במהרה לביתם בנגב הצפוני: "עד האירוע הזה רצתי ורכבתי במקומות הכי יפים בעוטף על הגבול, על הגדר, בלי חשש, עם תחושת מוגנות ובלי בעיה. האירוע הזה טלטל אותי - איך יכול להיות שהייתי רצה שם בכזה כיף ובקלות בלי פחד? אני לא מסוגלת כרגע לראות את עצמי חוזרת לרוץ ולרכוב שם".
"המציאות היא חזקה ונשתקם"
כחלק מתהליך הריפוי שעוברת רונית עם חבריה לקבוצה, הם הבינו שהם חייבים לחזור לפעילות גופנית ולהיות בתנועה. בירושלים הם התחברו ליעל גודמן שמובילה קבוצת סיורי ריצה בירושלים, ועזרה להם לחזור שוב לרוץ ולהחזיר את הביטחון: "כנראה שהמציאות היא חזקה ונשתקם". את הבנות שהכירה מהצפון היא מתכננת לפגוש ממש בקרוב, והפעם בנסיבות הרבה יותר משמחות.
