לפני המלחמה "חוות רונית" היה גן האירועים הכי יוקרתי בארץ. דוקטור ליה נאור הפכה אותו ל"חדר מיון נפשי". מאז הטבח, כ-2,000 מבלים ששרדו - הגיעו לקבל סיוע נפשי מ-30 פסיכולוגים מומחים ויותר מ-100 מתנדבים. עוד לפני שמגיעים אליהם, השורדים פונים בדרך כלל אל מטפלי הגוף.
"20 אחוז מהאנשים שחווים אירועים טראומטיים מפתחים פוסט-טראומה. אז, באמת בעיית התפקוד והיכולת לחזור לחברה היא מאוד מאוד קשה", הסבירה ד"ר ליה נאור, שיזמה את מרחב המרפא. "ככל שניתן מענה ראשוני הולם לאלה שחוו את האירוע הטראומטי הם לא יפתחו את הפוסט-טראומה, זאת המטרה שלנו".
וימאל משה, אחראי מתחם טיפולי גוף, הוסיף: "האנשים האלה עברו רגעים לא פשוטים של דחק. בשלב הראשון יש מעורבות מאוד מאוד גדולה למצב של הדחק בתוך השרירים שלהם; הם רצו, התחבאו, נפלו לתוך קוצים, עמדו בדממה ועצרו את הנשימה. הם נשברו ברמת עבודת השרירים שלהם. אנחנו יודעים לתעל את זה החוצה לאט-לאט, בלי לתת לזה להתפוצץ כמו הר געש".
"ביום שהגעתי לפה שאלתי - מותר לצחוק?"
אלון מילנר, אחד משורדי המסיבה, סיפר על החוויה במתחם הרפואי: "ביום שהגעתי לפה בפעם הראשונההייתי בשוק. יש כאן צחוקים, זה חבר'ה. שאלתי את עצמי 'מותר לך לצחוק, אסור לך?'. הייתה שפיטה עצמית". לאט-לאט, ככל שאתה בא לפה אתה מבין שהכול בסדר".
אנה פפיקיאן, שורדת נוספת, טוענת שהסיוע במקום הוא ייחודי: "אני יכולה לספר עד מחר להורים שלי או לחברות שלי בבי ואני מעריכה את כולם ויש לי הרבה אוזניים שיקשיבו לי, אבל זה לא אותו הדבר. פה כל אחד רק מלהסתכל עליי, יודע שעברתי משהו; הוא יודע מה עברתי והוא יודע כמה קשה לי בלי להכיר אותי".
ד"ר מיה לויט פרנק פסיכותרפיסטית במקצועה, הסבירה כיצד עובד הסיוע לאותם השורדים: "זה עושה להם טוב להתמקד ולזהות פרצופים של אנשים שניצלו ולא רק להיות עסוקים בפרצופים של אלה שלא חזרו. יש המון רגשות אשם,שהם ניצלו ואחרים לא, או עם המון רגשות אשם שהם לא אספו עוד אנשים בדר. הסיפורים הם אין-סופיים".
עם זאת, ד"ר פרנק מדגישה שלא מדובר בטיפול. "אנחנו רק מנסים להחזיר להם את הסיפור, דרך הכוחות שלהם, בכך שעשו את ההחלטה הכי נכונה, והצילו את מי שהיה איתם. זה סוג של מסגור מחדש. מי שהציל את עצמו זאת הישרדות - ראויה לראות את זה ככוח", הסבירה.
"אנחנו רוצים לתת להם את החוויה שהחיים ממשיכים"
ד"ר נאור, שיתפה במחשבות השורדים מאז אותו הטבח. "יש כאלה שאומרים לנו: 'אני לא רוצה שהמלחמה תיגמר - כי אז מה אני אעשה? אני לא יכול להמשיך בחיים, כל החיים שהיו לי נגמרו באותו רגע'. אנחנו רוצים בעצם לתת להם כמה שיותר את החוויה הזאת, שהחיים ממשיכים למרות הכול".
ירון לבנורן, אביה של אחת השורדות מהמסיבה, סיפר על התרומה של מתחם הריפוי: "זה מציל אותה. זה עוגן מדהים ובשבילה - הבדל של יום ולילה. המסגרת העוטפת הזאת שיש פה זה מדהים".
"אתה רץ ורץ, ולא מרגיש את הכאב"
בין המבלים במסיבה, היו גם כאלה תחת השפעת סמים. איינור לא היה אחד מהם באותו בוקר, אבל הוא תרם תובנה מפתיעה. "דיברתי עם חבר'ה שבדיוק יצאו מהכביש והתחילו לירות עליהם, ירדו עם הרכב לכביש עפר - ואמרו: 'בשנייה שירדתי, זהו. נעלמה הדלקה'", סיפר.
"אלו שאכלו MDMA ואקסטות, מבחינתם זה הציל להם את החיים", המשיך איינור. "אתה לא מרגיש כאב, אז אתה רץ, אתה רץ ואתה יכול לרוץ ולרוץ ולרוץ ולרוץ - ואתה לא מרגיש את הכאב".