הסרט הרע שעבר על אופקים ב-7 באוקטובר היה חד, מהיר ואכזרי. הוא הוליד אומנם גיבורת על אחת, רחל, אבל פער הרבה פצעים, גבה עשרות חללים. 52 תושבים נרצחו בשבת ההיא. ואז, כמעט מיד, ללא פינוי, ללא פיצוי וללא תמיכה, העיר שחוותה טראומה קולקטיבית נאלצה לחזור לשגרה, שגרה מדומה, שגרת מלחמה.
"עברנו פה סרט לא מהמציאות בכלל", משתף מאיר אלבז, תושב העיר 40 שנה. "הסיפור של אופקים בכלל לא סופר, יכול להיות שלא סופרים אותנו. אף אחד לא רואה אותנו ממטר".
יותר מחודשיים עברו מהשבת השחורה, ובאופקים כל אבן, כל שביל - הם פינת זיכרון. שרידי הטבח עדיין ניכרים על חזיתות הבתים. מתקפת חמאס הרצחנית באה בהפתעה גמורה לתושבי העיר הדרומית השלווה, שממוקמת במרחק בטוח של 30 קילומטרים מעזה. היא לא רגילה להיות בכותרות, לא באור הזרקורים - ולא בטווח הטילים המיידי.
"להיכנס לטראומה זה משהו שתמיד פחדתי ממנו"
במרכז המסחרי הוותיק, איתן שטרית, בעל מכון לקעקועים - מנסה להסתכל למציאות בעיניים. הוא חזר לעבוד בחנות שלו, ונזכר בכל הלקוחות מהעוטף שלא יחזרו. "השגרה שלי זה לבוא ברגוע, כוס קפה, סיגריה, ויאללה, מתחילים לעבוד. כל היום אנחנו ככה עם האפליקציה של האזעקות. אי אפשר להכניס את המילה 'שגרה' ו'מלחמה' ביחד, זו מלחמה. להיכנס לטראומה זה משהו שתמיד פחדתי ממנו. מה עכשיו אני נכנסתי לסטטיסטיקה? זה לא קל לאבד חברים ושכנים".
גם אליהו שקרא לבית המאפה שלו על שם השכונה שלו, "מישור הגפן", שבה אירע רוב הטבח, בבוקר שאחרי חזר מיד לעבודה. "לא היה לאנשים באופקים לחם. נאלצנו לפתוח ופתחנו עם כל הקושי. אני והבן שלי היחידים שעבדנו פה, שיהיה לחם ותהיה פרנסה", שיתף.
"העבודה ירדה, הרבה תושבים לא פה - הם מפחדים לחזור"
בשכונה הקטנה מאחורי המרכז המסחרי הוותיק רותם פתחה מחדש את העסק של הציפורניים. אבל בכל יום החרדות מתחדדות. "המון עבודה ירדה, בחודש הראשון כמעט לא עבדנו", היא שיתפה. "הרבה תושבים לא פה - לא חזרו וגם מפחדים לחזור לאופקים. כל אזעקה אני פשוט מקבצת את כל הילדים בחדר אחד ומתפללת 'שמע ישראל'". רותם נאבקת לקבל מימון לממ"ד, אבל אף אחד לא מקשיב.
הגיבור שחטף 7 כדורים - חי ממשכורת של אשתו
לפני שנה מיתגו את אופקים כעיר של אנשים, והיא התגלתה כעיר של גיבורים. עכשיו, מי מהם ששרד כמו ויקטור, מגשש את דרכו במציאות החדשה. בשבת ההיא, בהחלטה של רגע, ויקטור הכניס את כל המשפחה לרכב ודהר משכונת "מישור הגפן" לבית הממוגן של הבכורה, בצד השני של העיר.
בכניסה לשכונת מישור הגפן ויקטור רואה גופות בצד הדרך ואז הוא נתקל בחוליית מחבלים. "חטפתי שלושה כדורים בצד שמאל שלי, ביד שמאלית, רגל שמאלית ובאזור החזה - כשהבת שלי ממול. צעקתי לה: 'תעלי לאוטו,
אבל בהווה, ויקטור ששרד עם שבעה כדורים בגוף, בלי בית - נמצא במלחמת הישרדות ובירוקרטיה. "הבת הקטנה שלי לא מסוגלת לחזור עד שלא יהיה ממ"ד. ויקטור בינתיים לא עובד, כולם חיים ממשכורת אחת, של אשתו. על הבית שניזוק ועל הרכב שנורה - הם קיבלו רק פיצוי חלקי.
כעת ויקטור מתגורר בבית של בתו הבכורה. "אנחנו נמצאים כאן מהמתקפה. אני ישן בסלון, ואשתי ישנה עם הבת הקטנה בממ"ד על מזרונים", סיפר. בתו סופי שיתפה: "אבא מאוד מאוד חזק, מאוד רוצה להחלים, אבל זה קשה. כל דבר מחזיר אותו לטראומה ההיא - הוא חוזר בכל יום לאותו יום".
"היה ממש מלחיץ, כל הגוף שלי רעד"
אלי אדרי, תושב שכונת "מישור הגפן" באופקים, לא שוכח את השבת ההיא. "אני לא ישן בלילות, אני קונה כדורי הרגעה טבעיים. אני לא צריך קליעים של קלצ'ניקוב - אני צריך כדורים שיעזרו לי להתמודד עם מה שאני חווה", הוא סיפר.
שילי אדרי, בתו של אלי בת ה-8, נזכרה גם היא בשבת השחורה. "היה ממש מלחיץ, ממש מלחיץ, כל הגוף שלי רעד. היו עשרה מחבלים, ראיתי את זה בחלון. ישבנו על המיטה, והמחבלים התחילו לירות עלינו".
את מה ששילי ראתה ושמעה אלי לא יכול להסתיר. אבל לא היה לו לב לספר שהשכנים מעבר לקיר, שלהם הייתה קוראת "סבים" - נרצחו, והוא אמר לה שהם טסו לחו"ל.
"פחדתי ששילי לא תרצה לחזור", הוסיף אלי. "זה מה שקרה פה לרוב התושבים, שהם יצאו ולא חזרו. הילדים לא רוצים לחזור. אמרתי, או שאנחנו נלחמים ומתמודדים או שאנחנו בורחים. בית המלון לא יברח, אבל החרדות שיש לנו והנזק שנעשה פה, לדעתי, אני חושב שזה לדורות. החיים שלנו השתנו".