הרוחות בלובי מלון קרלטון בתל אביב סערו בשבוע שעבר - ולא רק בגלל מזג האוויר בחוץ, שאילץ את מרבית השוהים במלון, שהעבירו קודם לכן את זמנם בטרסה המשקיפה לים, לחזור אל הלובי החמים. המלון היוקרתי מארח כבר חודש וחצי מפונים מאשקלון ומקריית שמונה. הדרומיים שביניהם מוצפים חרדה לקראת הבאות. בראשית השבוע שעבר הודיעו להם כי הם אמורים להתפנות עד סוף אותו שבוע מהמלון ולשוב חזרה אל אשקלון המופגזת.
קחו למשל את גלעד מרשה בן ה-48, אב יחידני לשלושה ילדים. לפני כשנה נקטעו שתי רגליו בעקבות מחלה ומאז הוא מתנייע בכיסא גלגלים. מרשה מתגורר עם ילדיו בקומה השנייה של בניין ללא מעלית. עוד לפני המלחמה, כך הוא מספר, החל בהתדיינות עם רשויות הרווחה בכדי לקבל דירה מונגשת המתאימה למצבו הנוכחי. גם טיפולי התאמת הפרותזה שלו הופסקו בגלל המלחמה. תותבת אחת ממתינה במחלקת השיקום של ביה"ח ברזילי (שספג גם הוא רקטות), השנייה תאלץ לחכות לסוף המלחמה בכדי שיוכלו בכלל להתחיל בתהליך ההתאמה.
כשהחלה המלחמה נקלע מרשה למצוקה. בביתו אין ממ"ד, למקלט הוא אינו יכול לרדת. כשנשמעו האזעקות הוא נשאר בדירה ואיתו שלושת ילדיו, בכדי שלא יישאר לבד. כאן בתל אביב הוא מרגיש לדבריו נוח ובטוח. אבל בעוד יומיים הוא אמור לשוב חזרה אל אותו הבית, ללא מענה של ממש (זמן קצר לאחר הריאיון קיבלו מפוני אשקלון שבוע נוסף של חסד - והם צפויים להיות מפונים חזרה לביתם ביום רביעי הקרוב ב-29.11).
העיר אשקלון נקלעה במלחמה הזו למצב מיוחד. בשל ההגדרות הגאוגרפיות המצומצמות שהותירו את העיר מחוץ לאזור המוגדר רשמית כ"עוטף", לא אישרה הממשלה מימון של פינוי מלא של העיר, כפי שהתרחש ביישובי העוטף וביישובי הצפון הסמוכים לגבול. אשקלון נותרה מיותמת, למרות היותה העיר המטווחת ביותר במלחמה הזו. לא עזרו גם תחנוניו של ראש העיר תומר גלאם שעלה לכנסת לבקש פינוי ומימון.
עיריית אשקלון פינתה על חשבונה את תושביה המתגוררים בבתים ללא ממ"ד וכל מה שזכה להגדרה "מקרים מיוחדים". מימון חלקי הגיע ממשרד התיירות. היום (ראשון) כבר התחדשו חלקית הלימודים בעיר, והחזרה של המפונים לבתים קרבה.
מרשה רואה בעירייה את האחראית, היא לדבריו הפקירה את התושבים, "זרקה" אותם בתל אביב והותירה לרשויות הרווחה של עיריית תל אביב להתמודד עם הצרה. טענות דומות נשמעו גם ממפונים נוספים. "התקשרתי לעו"סית שלי והיא אומרת לי 'מצטערת, אני בים המלח'. איזו מין תשובה זו?" רוגז מרשה, שהגיש לדבריו בקשה לוועדת חריגים להמשיך ולהיות מפונה מחוץ לעיר גם בהמשך, בשל מצבו.
"למרות שאמרו לי תחכה לוועדת חריגים, אני חרד", הוא אומר. "למה אני צריך להיות חרד ולא לחיות כמו בנאדם? לא ביקשנו כסף, רק שידאגו לנו למקום. "אם הכול היה חוזר לשגרה, ניחא. אבל אין שום דבר באשקלון, הכול מת". תגובת העירייה על טענותיו - בסוף הכתבה.
במקרה של מרשה הפחד הוא בעיקר פיזי. אבל גם אצלו, כמו אצל רבים מהמפונים, הפחד המנטלי מהשהות בעיר - שלמרות היחלשות הירי מעזה והפסקת האש הזמנית, עדיין נמצאת באזור מלחמה - תופס מקום משמעותי. "הילדים התחילו אפילו לפספס בלילות. כל האשקלונים בחרדה". אומרת רויטל פרץ בת ה-40, אם לשישה, אחד מהם בעל צרכים מיוחדים. "אין לי מושג איך אני מחזירה את הילד שלי למציאות הזו".
"כשבאנו לפה עטפו אותנו באהבה ונתנו תעסוקה שהשכיחה את הפחד והכאב כי הילדים שלי מאוד פוחדים לחזור הביתה ואני לא יודעת איך בכלל עושים את זה", ממשיכה פרץ. "אלה ילדים שכל אזעקה מחזירה אותם אחורה, כל בום שהם שומעים או אפילו אופנוע שעובר. הם אפילו לא נכנסים לשירותים לבד. הולכים אל הלא נודע". ופרץ מבקשת לנצל את ההזדמנות גם בכדי להודות למארחים: "אני אישית מודה להם מכל הלב והנשמה. הם באמת דואגים לנו ואני לא יודעת מה הייתי עושה בלעדיהם. וגם צוות המלון".
אחת מהמפונות בלובי, אם לשלושה בת 27 שביקשה להישאר בעילום שם, ספגה פגיעה ישירה של רקטה בביתה. העירייה, לדבריה, טרם מצאה לה ולמשפחתה פתרון, והיא אמורה להתפנות חזרה לאשקלון כמו כולם. לדירה הרוסה בחלקה. למעשה, להפוך להומלסית.
"מהיום שהאריכו לנו (את השהייה במלון - י"כ) אני העליתי את הנושא", אומרת האם. "אמרו לי 'תמלאי טופס חריגים ותיכנסו לרשימה'. וזה עוד לפני שהזכרנו את מס רכוש, שלא משחררים כספים. אין עם מי לדבר. והטלפון שלי, הוא כבר נשבר מרוב שכל היום אני בטלפון. הבעיה היא בבירוקרטיה, ששמים מישהו שעבר טראומה ונותנים לו לרוץ אחרי כולם".
והיא מוסיפה: "הייתי צריך להיות מה היה פה ביום הראשון, כשרק הגענו, ובדיוק הייתה אזעקה. היה בית משוגעים וגם היו כאלו שאשפזו באיכילוב מרוב שהם בטראומה. ואחרי כל זה כל פעם משאירים אותנו במתח עד יום לפני ואז ברגע האחרון אומרים 'הארכנו לכם'. אבל אנחנו שבויים בחרדות שלנו, איפה אנחנו נהיה עם הילדים בעוד שבועיים". כאמור, זמן קצר לאחר הריאיון התקבלה ההודעה על דחיית הפינוי בשבוע נוסף: תגובת העירייה לטענותיה - בסוף הכתבה.
מי שצריכים לספוג את הסיטואציה הלא פשוטה הזו הם צוות העובדים הסוציאליים המקומי שמחזיק את המלון כבר למעלה מחודש. על שולחנה של ליאור סעדון, מנהלת צוות העו"סיות של קרלטון מטעם עיריית תל אביב-יפו, מונח טופס פניה למחלקה לשירותים חברתיים. ככה זה כשבמקביל את גם צריכה לעשות את העבודה הרגילה שלך, כאן מהמלון. סעדון עובדת בתוכנית של העירייה המסייעת לחיילים ומלש"בים בסיכון.
"אנחנו מנסות כמה שיותר לגשר על הפער הזה ולא לפגוע בהם", אומרת סעדון על ה"לקוחות" הרגילים שלה. "הם מגלים איזושהי גמישות, אני חייבת להגיד שאני כן משתפת אותם והם מבינים את הסיטואציה. הם גם ספציפית חיילים אז הם קצת יותר עסוקים כרגע".
"הגענו לכאן בלי כל כך לדעת לאן אנחנו נכנסים. האם נתחיל ללוות אנשים שעברו תופת? מה המורכבות? הגענו לכאוס נורא, נורא גדול", מתארת סעדון את הימים הראשונים. "הרבה הרבה חרדה, הרבה הרבה בלגן. אפילו בעניין של החדרים, לקח לנו המון זמן להבין מי נמצא בכלל במלון. היה קצת מורכב כי לא היה לנו רקע על האנשים ולאט לאט התחלנו לפרק את זה. ובעיקר התרכזנו גם בצרכים רפואיים וצרכים של ניידות ונגישות".
בין סיוע נפשי, דאגה לתרופות וצרכים אחרים, צצו גם קשיים נוספים - שפחות מאפיינים עבודה סוציאלית, אבל בהחלט מאפיינים את העיר והעירייה שבה הן עובדות. "היו המון בקשות לתווי חנייה. זו באמת שיחת היום. רק רואים אותי וישר אומרים 'קיבלתי דוח'. אנחנו גם אומרות להם את זה, שזאת בעיה של כל האנשים בעיר. אז הרבה פעמים הם אומרים לי 'גם אם היית משלמת לי לא הייתי גר פה'.
"היו כמה אנשים שבאו ואמרו לי בכנות שהם לא ידעו מה זה תל אביב וחלק אפילו קצת הבינו את הקסם של העיר. אני חושבת. הם נמצאים פה על הים, עושים סאפ, נוסעים על הקורקינטים. חוויה תל-אביבית. יש גם אנשים שזה נראה שלא מעוניינים לשנות את דעתם. גם הקטע עם החנייה - יש אנשים שחוו את זה אישית כאילו יש פתרון ורק להם אישית לא רוצים לתת אותו. וניסיתי כל הזמן לתווך את זה שבאמת זאת בעיה, זה לא שיש לנו פה איזה חניון סודי".
"אני לא הרגשתי שפגשתי פה משהו שאני לא מכירה", אומרת סעדון לסיום. "לא היה לי איזה משהו בראש של 'מה זה אשקלון' וקיבלתי פה תמונה לחלוטין אחרת. יש את כל סוגי האנשים בכל מקום. אני יותר הופתעתי, ואולי זה בתמימותי, מה הם חושבים עלינו - שאנחנו חיים בסרט, חיים בבועה, חיים בחו"ל. גם אמרו לי שהם לא חשבו שיהיה פה מישהו שבכלל יעזור להם, אפילו סתם ברחוב כשצריך עזרה. וגם שאנחנו מנותקים. ושמאלנים, שלא נדע".
מעיריית אשקלון נמסר: "גלעד מרשה פונה בידי העירייה כבר בימים הראשונים למלחמה ואנחנו עומדים עימו בקשר רציף ומסייעים לו ככל שנדרש. במקביל, לבקשתו, נציגי הרווחה שמלווים אותו יסייעו לו גם בדרישותיו מול משרד השיכון ועמיגור".
בתגובה על דברי האם הצעירה שרואיינה בעילום שם וביתה נפגע מסרה העירייה: "מאז הפגיעה הישירה לוותה בידי המכלול לטיפול באוכלוסייה בעיריית אשקלון כולל פינוי למלון קרלטון תל אביב. כיום היא מלווה בצמידות על ידי עובדת סוציאלית מטעם מִנהל הרווחה בעירייה. הנ"ל קיבלה 120 אלף שקל ממס רכוש ואישור לשכירות עד 6,000 שקל לחודש למשך שנה. היא רוצה לשכור דירה רק באזור המרכז והסכום שמס רכוש מעמיד לרשותה אינו מספיק לכך".
לפניות לכתב: yoghevk@n12.tv