ביום שישי הייתה אחותו של איתי סבירסקי, מרב שרויה בסערת רגשות. רק שבועיים קודם לכן העבירה לה אחת החטופות ששוחררה הודעה מאחיה, שמסר שהוא בחיים וכי הוא מבקש שתעשה כל מה שהיא יכולה כדי להצילו. הידיעה שהוא בין החיים ודאי הקלה במעט על הדאגה למצבו, אלא שבשישי האחרון הגיעו לאוזניה שמועות שהחלו לרוץ בין משפחות החטופים, על האירוע שבו נהרגו שלושה מהם.
זעם במשפחות החטופים בעקבות הטרגדיה בסג'עייה
"חלק מהמשפחות כבר קיבלו את הידיעה על הפעולה הזאת", היא מספרת את האופן שבו נודע לה על האסון בסג'עייה. "זאת אומרת שאני שמעתי על האירוע הזה עוד לפני שהתקשרו להגיד לי שזה לא איתי. הרגשתי פחד מוות. אומנם פחד מוות מלווה אותי מהשביעי באוקטובר כל הזמן, אבל זה היה פחד מוות מסוג אחר", היא אומרת בכאב.
כשקיבלה לבסוף את ההודעה הפורמלית והמרגיעה באופן יחסי, שאחיה אינו בין הרוגי התקרית, הפך הפחד באחת לכעס עצום. "מה שאנחנו אומרים כל הזמן הוא שהלחימה מסכנת את החטופים ומסוף הפעימות האחרונות שהיו - כל מי שיצא משם, יצא כגופה. זה דבר שהוא בלתי נתפס. מסכנים את החטופים, מסכנים את החיילים, והלב שלי לא מפסיק להיקרע".
מדי שישי מתכנסים חבריו של איתי בכיכר החטופים
יש משהו בזמן הזה של שישי בצהריים, לקראת כניסת השבת, עם התרוקנות הרחבות, שמרחיב את הנפש ומשקיט את מועקות היום-יום. אבל בכיכר החטופים בזמן המיוחד הזה של השבוע ההמולה רק גוברת לקראת שיאה השבועי של הפעילות במקום: קבלת השבת.
בצהרי שישי האחרון, למשל, התנהלו במקביל שלושה מעגלי שירה שונים בכיכר. כל אחד מהם עם סגנון מוזיקלי ומערכת הגברה משלו וכל אלו איכשהו מתלכדים יחד באופן די הרמוני. מזל שאירוע אימוץ הכלבים שנערך בכיכר מוקדם יותר בבוקר כבר הסתיים ולפחות הנביחות נדמו.
בתוך כל אלו בפינה נסתרת של הכיכר מסבירה המדריכה לקבוצה לא קטנה של אנשים שהתייצבו במקום כיצד להתמודד עם בליל הצלילים הזה ולתרגל נשימות שהיא מכתיבה לקהל. האיש שמחשבותיהם של כל הנוכחים מוקדשות לו, איתי סבירסקי, נאלץ להתמודד עם קולות מאיימים הרבה יותר. ובאופן טבעי קשה שלא לחשוב האם גם בתוך המנהרה שם בעזה - בין רעמי ההפצצות והפחד הנורא - הוא מצליח לעשות מדיטציה.
סבירסקי, בן קיבוץ בארי, בן 38, התארח בבית אימו בשבת הנוראה ההיא כשבבוקר חדרו אליו המחבלים. לא ברור עד עכשיו מה קרה בממ"ד הדירה באותו הבוקר. גופתה של אימו של איתי, אורית, נמצאה שם כשהגיעו לבסוף החיילים אל הבית. ההערכה היא כי האם נרצחה בשלב מוקדם של היום, לנגד עיניו של איתי. במקביל באותן שעות ארוכות ונוראות נרצח גם אביו של איתי, רפי, בביתו שבמקום אחר בקיבוץ.
מדי יום שישי מתכנסים כאן בכיכר חבריו של איתי, איתם למד יחד בקורס אימון בשיטת סאטיה. דמדומי השישי השבוע היו גם מועד פקיעתו של חנוכה. הזדמנות אחרונה להיאחז מעט באווירת החג. אל קבוצת מתרגלי המדיטציה הצטרפה הפעם גם נציגות משפחתית. אימו ז"ל, אורית, עסקה גם היא בסאטיה וכך גם הדודה אסנת שהצטרפה אל הקבוצה.
"אני שמחה שלאיתי יש כלים שיכולים לסייע לו בתקופה הזו"
"בשבילי איתי הוא 'איתיתי'",משתפת דודתו אסנת עם הקהל מיד עם סיום התרגול. "מה אתה רוצה לשתות איתיתי? להביא לך משהו לאכול, אתה רוצה אולי כדורי שוקולד של סבתא, איתיתי? הוא בדיוק כמו בתמונה", אומרת הדודה ומצביעה על הפוסטר של איתי שכמותו תלויים כאן רבים. "מי שמסתכל על התמונה שלו יכול להכיר אותו כמעט במאה אחוז. יש בתמונה כמעט את הכול, הוא טוב לב בצורה נדירה. הוא חומל, הוא רגיש, עדין, פגיע, סקרן. כל היתרונות שלו יכולים לעמוד שם לזכותו, אך זו גם הפגיעות שלו".
"מה שאני יכול לבקש, זה את ההחזקה הזאת", היא אומרת ופונה לנוכחים. "שלא תשברו ושלא תעברו הלאה. שלא יגידו לי כמו שאמר אתמול מישהו שפגשתי, 'טוב, זה כבר עבר'. ואני לא כועסת, אני מבינה, העולם ממשיך וזה הטבע האנושי. זה מאוד לא פשוט להחזיק את זה כל רגע, גם את האפשרות שהוא יהיה פה בשבוע הבא, והוא יגיד 'די חבר'ה, באמת, עזבו'. הוא הרי היה פה בהתקף החרדה, אם הוא היה רואה אתכם עכשיו", מסיימת הדודה בעודה דומעת.
"אני שמחה שלאיתי יש כלים ושהוא בא לשבי עם כלים ברורים וטובים שיכולים לסייע לו שם להתמודד ולהעביר את התקופה הזו", אומרת גם ענת, בת דודתו של איתי, שגם היא הצטרפה לקבוצה בתום התרגול. ובשיחה עם החברים, שעברו איתו את אותו המסלול, עולה שוב שוב אותה התקווה. שאת הכלים, שאת הידע והניסיון שצבר כאיש טיפול הוא ידע ליישם שם, במקום הנורא שבו הוא נמצא, גם לטובתו האישית, אך גם אולי לטובת אחרים.
לקבל את הפחד גם גם במנהרות האפלות של עזה
"הכלים המרכזיים אצלנו זה תחושות הגוף והנשימה ואיתי מורגל שברגע שיש לך תחושה בגוף אתה מוסיף את הנשימה ויכול להרגיע את הרגש שעולה בך מהתחושה", מסבירה גלית, חברתו של איתי לקורס. "אתה יכול להתמודד במצבים מאוד קשים, להשתמש בקשת של רגשות, ולקבל את זה. להגיד, 'עכשיו אני פוחד. אז זה בסדר, אני פוחד, אני מתמודד עם זה'. ואני משערת שהרבה רגשות עולים שם מהמצב הקשה הזה".
ואורלי רוסו, שהייתה אחת המדריכות של איתי ממשיכה: "זה להסכים שמה שקורה כרגע, זה מה שקורה. וצריך לתת ביטוי לכל רגש שעולה, אם זה בבכי או בצעקה, ולתת לזה להתנקות מהגוף ולהסכים להיות עם זה. אני מאמינה שהוא עושה את זה וגם עבור אחרים ואומר להם שזה בסדר שזה מה שקורה להם. ואם אני נמצא בפחד מאוד גדול כרגע או בדאגה גדולה, אז פשוט זה מה שקורה, גם במנהרות האפלות של עזה".
איך אפשר להגיד שזה בסדר שזה קורה, במקום כל כך נורא?
"כי זה מה שזה", עונים יחד כל חברי הקבוצה.
"כשאתה תומך בעצמך במקום הזה של חוסר האונים ולא מתנגד אליו - האנרגיה והסבל שבלהתנגד למצב לא נמצאים, ואתה בקבלה", אומרת נגה ניר-פוגל, חברה נוספת ומוסיפה: "אולי הכלים שיש בידיו יכולים לעזור לו גם לתקשר עם השובים שלו. אולי".
"עצוב שבגלל שהוא גבר ורווק בלי ילדים כל הסיכויים לא לטובתו"
"עבר לי בראש גם כל הקטע שאימא שלו נרצחה והוא נשאר בחיים", ממשיכה ניר-פוגל לשתף בתחושותיה לגבי איתי, "ואיך זה יכול להיות. אולי אפילו שם היה איזה כלי של הוויה שגרם לו להישאר ולאימא שלו להירצח. הכלים של הסאטיה מאפשרים לך להתייצב בעולם בצורה שהיא הרבה יותר יציבה, גם בתוך חוסר וודאות - בצורה שהיא הרבה יותר מתקשרת ועם יותר אופטימיות".
ניר-פוגל מדבר על איתי, כפי שהיה לתפיסתה לפני שנחטף: "הרגיש שאיתי ברגע שלפני פריצה. היה משהו באיתי שהוא עדיין בלי זוגיות ומתחיל את הנושא של הסאטיה. זה הרגיש שעוד רגע הוא פורץ. זה עצוב שבשיא הזה הוא במצב כזה בלתי אפשרי. וגם עצוב שבגלל שהוא גבר ורווק בלי ילדים כל הסיכויים לא לטובתו".
החטופה שהביאה מהשבי אותו חיים מאיתי העניקה רגע קל של נחת לחברים הדואגים, אך מלאי התקווה. לתחושתם המסר שהעביר איתי סייע לפזר במעט את הערפל סביב מצבו. על פי הדיווח שהגיע הוא בריא, פיזית וכנראה גם נפשית. "הוא ביקש שאחותו תציל אותו", אומרת ניר-פוגל. "אני מדמיינת אותו נע בין ייאוש לתקווה. אני מקווה שהתודעה שלו תומכת בו".
"מאז השביעי באוקטובר הנפש שלי עברה למצב הישרדותי"
כמו כל המשפחה גם אחותו של איתי, מרב סבירסקי, נמצאת בעולמות הנפש ועוסקת, בין היתר, בהדרכת יוגה. אבל עכשיו היא במקום אחר, לדבריה. "מאז השביעי באוקטובר הנפש שלי עברה למצב הישרדותי, לא בהכרח במובן הרע, אלא במובן של זה מה שזה. יש כאן ועכשיו, אין התעסקות בעבר ויש המון תקווה לעתיד. יש כמובן גם פחד, אבל אנחנו בכאן ועכשיו, בפעולה שנדרשת בכל רגע נתון. אבל אין לי בתוכי את המרחב לשבת ולהיות בתוך חוסר האונים".
בשישי, זמן לא רב לפני הקבלה והשלווה שהביאו איתם אנשי המדיטציה לכיכר החטופים, נהרגו בשוגג מירי חיילי צה"ל החטופים סאמר אל-טלאלקה, יותם חיים ואלון שמריז. לסבירסקי נודע על הטרגדיה מאוחר יותר בהמשך היום. מאז ועד לרגע זה היא מצויה - כמו רבים מבין משפחות החטופים - בטלטלת רגשות נוראה.
"באיזשהו שלב במהלך ארוחת הערב כבר התחילו לרוץ בין המשפחות שמועות על משהו שקרה. חלקן כבר קיבלו את הידיעה על הפעולה הזאת", היא משחזרת. "זאת אומרת שאני שמעתי על האירוע הזה עוד לפני שהתקשרו להגיד לי שזה לא איתי. הרגשתי פחד מוות. אבל פחד מוות מלווה אותי מהשביעי באוקטובר כל הזמן. אבל זה היה פחד מוות מסוג אחר".
"אמרתי לעצמי, או-קיי, אם עוד לא הודיעו לי על זה, אז הכול בסדר. מצד שני, הבטן מתהפכת והנשימה נעצרת", מתארת סבירסקי. "וגם הייתי בתוך סיטואציה של ארוחת ערב משפחתית מורחבת מאוד. ולא רציתי לפתוח את זה עדיין כדי לא להרוס לכל השאר, זה משהו שרק אני ידעתי".
"זה אותו דיסוננס מטורף בין הנוף המטורף שאני יושבת מולו, השמש נעימה, אבל אחת לכמה זמן חולף מעלינו מטוס קרב שאנחנו יודעים בדיוק לאן הוא הולך", אומרת סבירסקי בעודה יושבת בביתה שבמושב טל שחר שבשפלה. כשהיא קיבלה לבסוף את ההודעה הפורמלית והמרגיעה באופן יחסי, שאחיה אינו בין הרוגי התקרית הפחד נהפך באחת לכעס עצום.
"הכעס כל הזמן קיים, אבל הכעס הוא על הסיטואציה", אומרת סבירסקי. "חשוב להגיד שאין לי כעס על החיילים, כמובן, הם בסיטואציה בלתי אפשרית של לחימה. לבי עליהם. מה שאנחנו אומרים כל הזמן הוא שהלחימה מסכנת את החטופים ומסוף הפעימות האחרונות שהיו כל מי שיצא משם יצא כגופה. זה דבר שהוא בלתי נתפס. ואני לא יכולה להסכים או לקבל את זה. ועל זה יש כעס. הנה תראו, זו טעות טרגית, אבל זה קרה בתנאי לחימה, שמסכנים כרגע את החטופים, שלא נדבר על זה, שכמובן הם מסכנים את החיילים. והלב שלי לא מפסיק להיקרע על כל חייל שנהרג שם".
לפניות לכתב: yoghevk@n12.tv