"התקשרתי אליה כל כמה דקות כדי לראות שהיא בסדר", משחזר יובל שפירא, חברה של ליאת אצילי שנחטפה מניר עוז את אירועי ה-7 באוקטובר. "היא כתבה לי באיזשהו שלב שמישהו נכנס אליה הביתה. ואחרי זה היא אמרה לי בטלפון שמדובר בבחור לא חמוש, נער, שביקש ממנה אוכל וכסף. היא אמרה לו שאין לה והוא יצא החוצה. שאלתי אותה, 'היה לך איך להתגונן מפניו?' והיא אמרה לי 'הייתי דוחפת אותו החוצה, הייתי מפרקת אותו'. היא כאילו הייתה קול, אבל היא גם אמרה לי ש'טירוף מה שהולך פה, יורים פה מחוץ לבית ושורפים' - שעה אחרי זה היא הפסיקה לענות".
ליאת אצילי, בת 49, הייתה לבדה בממ"ד, כאשר לצידה רק כלבת המשפחה. בעלה אביב לא היה בבית וילדיהם של בני הזוג אינם גרים בבית. הקשר עם ליאת ניתק בשעה 10:37 באותו בוקר.
למרבה הזוועה, ליאת מורה להיסטוריה ולאזרחות, התמחתה בעיקר בנושא אחד: השואה. היא מרכזת את המסעות לפולין של תיכון "נופי הבשור" שבו היא מלמדת, ולפני שנה אף סיימה קורס מדריכים ב"יד ושם".
"הרגישה שהבנת השואה זה נושא מרכזי"
ליאת אצילי-בינין, בת קיבוץ שמרת, הגיעה לפני קצת יותר מ-20 שנה לנגב המערבי בעקבות האהבה לאביב, בן ניר עוז, מנהל המוסך של הקיבוץ ואמן בראשית דרכו. יחד הם הביאו לעולם וגידלו שלושה ילדים: הבנים עופרי ונטע והבת איה. ליאת ואביב נחטפו ב-7 באוקטובר מקיבוצם לעזה.
המוסכניק מהעוטף שהפך לאומן מוערך - ונחטף
המורה הוותיק ד"ר פדרו גולדפרב נפגש עם הקולגה ליאת אצילי מקיבוץ ניר עוז לפני 14 שנה כשקם התיכון האזורי של המועצה האזורית אשכול שבו לימדו. גולדפרב ששוהה כעת באילת עם קיבוצו, ניר יצחק והוא מספר על הבחירה המצמררת שלה להתמקד בנושא השואה: "היא הרגישה שהנושא של הבנת השואה צריך להפוך לנושא מרכזי, כדי להבין את הדברים שקרו לנו בהיסטוריה".
מי שהיה במשך שנים שותפה של ליאת במסעות התלמידים בפולין הוא יובל שפירא, רכז המסעות לפולין של מרכז "דרך". "החברות שלנו חרגה מעבר לגבולות שיתוף הפעולה המקצועי הזה", הוא אומר ומספר על "ערכים של מחויבות לשוויון, צדק חברתי ורדיפת שלום, שעמדו בלב המעשה החינוכי של ליאת".
למרבה הטרגדיה ב-17 באוקטובר היו אמורים לטוס שוב לפולין, למסע ראשון אחרי ארבע שנים בהן הוקפאו המסעות בשל מגפת הקורונה והמשבר ביחסי ישראל-פולין. במקום זאת, ובזמן שחברתו בשבי, שפירא נמצא בשירות מילואים סמוך לגבול הרצועה.
"בעיקר-בעיקר נכנסנו ללב אחד של השנייה, ונהיינו חברים מאוד טובים ובקשר די אינטנסיבי שכזה", אומר שפירא. "המשפחות מכירות, ואני גם עושה מילואים באוגדת עזה כל השנים, אז בכל פעם שאני מגיע פה לאזור הזה, אני אצלה, ובהיכרות טובה עם אביב והילדים. ליאת היא אישה חיה עם הרבה שמחת חיים, אהבת אדם ורגישות אינסופית. שמאוזנת על ידי סרקזם שכזה והומור מתוחכם".
שפירא מספר את אחד מסיפורי המסעות שלהם לפולין, שמקבל עכשיו הקשר מורכב הרבה יותר: "מעבר לגדר של גטו ורשה בשנת 1943, בזמן המרד, פעלה קרוסלה שהגרמנים הרשו לפולנים לרכוב עליה כדי להפיג את המצב. צ'סלב מילוש, משורר פולני נוצרי שהוא גם חסיד אומות העולם, כתב על זה שיר שנקרא 'קמפו די פיורי'. זה שיר שמדבר על כיכר ברומא שבה ההמון רואה הוצאה להורג ואיך כולם אדישים לזה. הוא בעצם אומר 'אני רואה את בני העם שלי מסתובבים וחיים את חייהם, בזמן שמעבר לחומת הגטו יהודים נשרפים".
"לפני כמה שנים אנחנו יושבים על הדשא במקום שבו עמדה הקרוסלה בוורשה עם הקבוצות של התיכוניסטים", משחזר שפירא, "זה היה שנתיים אחרי צוק איתן, והחבר'ה קראו את השיר ואמרו שהוא מתאר את החוויה שלנו, כי אנחנו בעוטף היהודים בגטו הבוער וכל עם ישראל יושב על הקרוסלה ואדיש לסבל שלנו. ואז ילדים מהצד השני של המעגל אומרים 'השיר נכתב עלינו, אבל אנחנו על הקרוסלה והילדים מעבר לחומה בעזה הם אלה שנמצאים בתוך הגטו'. השיר ביטא איזה מתח שהיה מאוד-מאוד חשוב לליאת להחזיק. ובגלל זה היא גם התעקשה בכל המסעות לחזור אליו ולהביא את הקבוצה לדיון הזה שבעצם מתרגל את האמפתיה והניסיון רגע להיכנס לתוך הנעליים ולתוך הלב של כל אחד מהצדדים במציאות המעוותת הזאת שאנחנו חיים אותה - שחיו אותה אז ושחיים אותה היום".
גם גולדפרב מעיד על הפן ההומניסטי שאפיין את ההוראה של ליאת: "יש גישה שאומרת שאני המורה לא נכנס לדיונים פוליטיים וויכוחים אידיאולוגיים כי אני מפחד מהעתיד שלי במערכת. אנחנו בקצה השני של העניין. אמרנו שאנחנו לא מפחדים מזה, שמים את כל הדברים על השולחן, כולל כמובן אפשרות לתת לתלמידים להביע את דעתם, במיוחד אם הם לא חושבים כמונו. למרבה הצער השנים האחרונות היו מאתגרות, גם בעניין ההכרה בזכויות של העם הפלסטינים - וגם מבחינת האזרחות - בכל הקשור לעניין של שוויון זכויות במדינת ישראל והיו דיונים פוריים. ליאת בהקשר הזה הייתה ממש טובה".
האירוניה פה צורחת פעמיים
באותו בוקר המזוויע היו שניהם - שפירא וגולדפרב - בקשר טלפוני רציף עם ליאת. הם ליוו אותה כשהייתה לבדה בבית. הם היו איתה כשחוותה זוועות מהסוג שעליהן לימדה כל חייה המקצועיים. "השכונה של ליאת בניר עוז זו השכונה של הוותיקים", אומר גולדפרב. "רובם כל שבוע היו מניעים עם רכבים לגבול כדי להסיע פלסטינים לקבלת טיפול רפואי בירושלים או בתל אביב. ואז האירוניה פה צורחת פעמיים. אלה שבאו במטרה לרצוח אותנו ולהרוג אותנו לא שאלו מה הדעות הפוליטיות. הם באו במטרה אחת ויחידה - לרצוח במקרים מסוימים ולשדוד או להרוס במקרים אחרים. צחוק הגורל".
"לגבי כל הדקות האחרונות שלה יש ערפול מסוים - שרפו את הבית והיא יצאה, ואחר כך נעלמו עקבותיה. זה דברים טרגיים שקורים שאין לי תשובה עליהם. היינו אמורים לחיות עם חומה שמבדילה בינינו, עם גבול שהשקיעו בו מיליוני שקלים כדי שלא יקרה שום דבר. אבל היינו צריכים לחכות מעל 12 שעות עד שבאו 'להציל' אותה. מהאויב אין לי ציפיות, אני יודע מה האויב רוצה לעשות לי. אבל יש לי דרישות מהמדינה וכמורים לאזרחות אנחנו מלמדים שהמדינה חייבת לעשות את הכול כדי להגן עלינו - והמדינה נעלמה לנו".
לפניות לכתב: yoghevk@n12.tv