כבר חודש וחצי שכפיר בן ה-4 משדרות מבקש לנשק את אבא שלו ליאור. ליאור וייצמן יצא בשבת השחורה בשש בבוקר לעשות את אחד הדברים שהוא הכי אהב - לרכוב על אופניים. הוא בדיוק התאמן לתחרות "חצי איש הברזל" שהיה אמור להתקיים בחודש נובמבר ובו היה אמור להשתתף, אך נרצח על ידי מחבלים בכניסה לעיר שדרות. הוא עוד הספיק להתקשר לאישתו לימור ולבשר לה שהוא נורה: למרות המאמצים הרבים שעשתה כדי להגיע אליו, רק לאחר יממה נמצאה גופתו.
בגילוי המצבה שנערך לפני שבועיים, כפיר - שכל כך אהב לצחוק עם אביו - סוף סוף קיבל את האפשרות לעשות את מה שייחל לו כבר חודש שלם. הוא עלה על המצבה, חיבק אותה ונתן לה נשיקה - ואמר "אימא, אני רוצה שאבא יחזור".
לימור הכירה את ליאור כשהייתה בת 19, במפגש אצל חברה טובה: הוא ישב בקצה השני של החדר והם התחברו מיידית. "הוא ישב שם עם החיוך הזה שלו וישר נמשכתי אל החיוך ועברתי לשבת לידו", נזכרת לימור בימים שבהם הכירה את בעלה לעתיד. הם התחתנו בשנת 2015 ושלוש שנים לאחר מכן כפיר נולד.
ליאור היה מעצב פסקול בתעשיית הסרטים בישראל, עבודה שהוא מאוד אהב והתקשרה לאהבתו למוזיקה ונגינה. "כבר תוך כדי התואר במכללת ספיר הוא השתלב בתעשייה, הוא היה מטאור בכל דבר שעשה. בשלוש השנים האחרונות הוא התאמן לריצה למרחקים ארוכים והשתתף בחצאי מרתונים ומרתונים, אחרי שסיים הוא החליט שהוא רוצה שינוי ונכנס לטריאתלון", היא מוסיפה.
"בתמונה האחרונה היה עם חצי חיוך"
בשלישי בנובמבר הייתה אמורה להתקיים תחרות "חצי איש הברזל", שאליה התאמן ליאור בקבוצת אלפ"א. כחלק מתוכנית האימונים הוא היה יוצא לרכיבת אופניים וכך היה גם ביום שבת בבוקר ב-7.10, כחצי שעה לפני שהמתקפה החלה. כשהאזעקות הראשונות נשמעו, לימור ניגשה לחדר הממ"ד שבו נמצא כפיר בנם, תוך שהיא מתכתבת עם ליאור: "המטחים היו נשמעים שונה הפעם, לא כמו תמיד עם הפסקות", נזכרת לימור, "סימסתי לו שישמור על עצמו וימצא מקום בטוח וקיוויתי שהוא רחוק מהעיר. הוא שלח לי הודעה שהוא דווקא כן קרוב, ליד מכללת ספיר, שם הוא ניסה למצוא מקום בטוח".
בתמונה האחרונה שליאור שלח ללימור הוא נראה שוכב על האדמה עם ידיים על הראש, כשהאופניים שלו לידו. "הוא עוד היה עם סוג של חצי חיוך", היא נזכרת בתמונה שהרגיעה אותה מעט. "הוא הבטיח לי שברגע שיירגע הוא יתקרב לכיוון המיגונית ליד המכללה. ראיתי שהוא המשיך לכיוון צומת שער הנגב לכיוון שדרות וכתב לי שהוא בדרך הביתה".
"כפיר כל הזמן שואל עליו, הוא קלט שמשהו לא בסדר ואמר לי 'אימא, מסוכן בחוץ, שאבא יחזור'", היא נזכרת. ואז התקבלה השיחה ששינתה את הכול: "בשעה 6:55 ליאור מתקשר אליי ואומר לי שירו בו ומוסיף 'תבואי לקחת אותי'. ניתקתי מיד ונכנסתי למשימה".
"ירו לכיוון שלנו, במזל פספסו"
לימור נסעה לכיוון בית הוריה בכדי להשאיר שם את כפיר הקטן ולנסוע לכיוון בעלה, כשהיא עוד לא מודעת למצב בעיר - בזמן שברחובות שדרות מסתובבים מחבלים ורוצחים תושבים. "כל שנייה יש צבע אדום, איכשהו הגענו להורים שלי. אחי ואני עלינו על הרכב ונסענו לכיוון הספרייה בשדרות, כל הכביש היה מלא רכבים נטושים וגופות על הכביש - כמות הרכבים והגופות הייתה מטורפת, אחי אומר לי 'לימור, זה גדול עלינו, בואי נחזור שלא ירו עלינו גם".
אחיה של לימור החליט לחזור לבית הוריהם, שם אביה קיבל החלטה לנסוע להציל את החתן שלו. יחד עם לימור הם עלו לרכב מצויידים בסכינים, כלי הנשק היחידי שהיה ברשותם, כשהם מבינים כבר מה קורה בעיר. "אנחנו מתקדמים לכיוון המכללה ושומעים יריות מכל כיוון, באיזשהו שלב ראינו אנשים רצים לכיוון שלנו, חשבנו שאלו מחבלים - בדיעבד הבנו שאלו אנשים שברחו מהרכבים שלהם והסתתרו. כל כך פחדנו", היא נזכרת.
בשלב הזה גם הם נקלעו לאש: "המשכנו לכיוון הצומת ואבא שלי התקדם לאט, היינו רחוקים מליאור בערך 400 מטרים ואז ראינו חוליה של מחבלים עם הגב אלינו. נסענו לאט אך הם קלטו אותנו והתחילו לירות לכיוון שלנו, במזל הם פספסו את הרכב. אבא שלי החליט לחזור בחזרה כדי לא לסכן את כולנו בנוסף".
"כבר חשבנו שאולי הוא חטוף"
כל אותו הזמן לימור מנסה במקביל לתפוס את כל גורמי הביטחון ללא הצלחה, ומעדכנת את משפחתו של ליאור. "בשעה 10 בערך התקשרו להגיד לי שהוא הגיע לבית החולים ברזילי, יצאתי לכיוון לא עניין אותי מה אפגוש בדרך. כשהגעתי לשם היה שם בלגן נורא, אף אחד לא ידע על מה אני מדברת. זה לא היה הוא. בשעה 14:00 חבר של ליאור כתב לי שאנשים מצאו אותו, אבל זו הייתה טעות. גם ב-18:00 סגן ראש העירייה ניסה למצוא אותו, הם עברו על עשרות גופות ומצאו רק את האופניים שלו. כבר חשבנו שהוא חטוף".
לימור נשארה עם חוסר הוודאות - או שבעלה ואבי ילדה חטוף או שהוא מת ולא מוצאים אותו. ביום ראשון בבוקר סגן ראש העירייה אלעד קלימי ועדי שטרית, חברה לריצה של ליאור, הגיעו לבשר לה את הבשורה הקשה."מאז אנחנו שבורים. הקשר ביניהם היה מדהים, המון צחוק ומשחקים - הוא בדיוק לימד אותו לרכוב על אופניים ורשמנו אותו לשיעור שחייה כי הוא רצה להיות כמו אבא. כפיר שואל המון שאלות, הסברתי לו שאנשים רעים הרגו את אבא והוא מאוד רצה לחזור לכפיר אבל הוא לא הצליח ועכשיו זה רק אימא וכפיר".
ביום גילוי המצבה של ליאור, חודש לאחר שנפטר, כפיר הקטן ביוזמתו ביקש לתת נשיקה לאבא שלו. "חיכיתי שאנשים יילכו, הוא פשוט עלה על המצבה, חיבק אותה ונישק את אבא שלו. הוא מאוד עצוב ולפני השינה כל הזמן שואל על אבא שלו ומתי הוא יחזור", לימור מספרת. היום היא ומשפחתה עדיין מפונים משדרות ונמצאים בעיר אילת: "אני מנסה להיות אימא ולהרים את הראש ומקווה להצליח ולא רק לנסות. אנחנו בתוך בועה ומנותקים מהבית, אוהבים את שדרות ומתכננים גם לחזור לגור בה. יש עוד התמודדות".
בבית המלון באילת שאליו התפנו, הבחין כפיר במיצג של החטופים עם הפנים שלהם ושאל עליהם. "הסברתי לו ששמים את התמונות שלהם כאן בין היתר כדי שיזכרו אותם וידברו עליהם, אז הוא אמר לי 'אימא, אני גם רוצה שידברו על אבא'. החלטתי לקחת את זה כמטרה. בחודש האחרון עשיתי קורס צלילה, ניצלתי את הזמן באילת, והגשמתי חלום שהיה לי ולליאור ללמוד לצלול. כמו כן אני מתכוונת להתאמן ולהמשיך את הדרך שאותה הוא לא סיים בתחרות איש הברזל והכול במטרה להנציח את ליאור, בדיוק כמו שכפיר ביקש".
