השיחה הזו, בלובי של מלון "הרודס" בתל אביב, התחילה כמו כל שיחה של נשים בהריון מתקדם ואימהות צעירות שמתכנסות על כוס קפה. מדברות על מה לקנות לרך הנולד - אחת מדברת על הבגדים שתקנה לתינוק שברחמה, אחרת חולמת יותר רחוק ושואפת לקנות טרמפולינה לחצר, שלילדים יהיה איפה לשחק.
אלא שנכון לעת כתיבת שורות אלו אין לה חצר לשים בה טרמפולינה וגם לא אפשרות לחזור בקרוב אל הבית, שנותר מאחור בקיבוץ ניר עם. מהר מאוד מקבלת שיחת האימהות הזו תפנית: "זה היה הסיוט הכי גדול שלנו מילדות, ואף אחד לא האמין שזה יקרה. בטח לא בסדר גודל כזה, וכשאת במשך שעות מחכה לצבא שיושיע אותך, ואף אחד לא אומר כלום ולא יודע כלום", אומרת נגה בנודיז סיהו בעודה אוחזת את ליאור בת החודשיים.
"רק כשילדתי התחברתי חזרה למציאות"
תאריך הלידה של ליאור הוא 8.10.2023. היום הזה נקבע מראש לניתוח קיסרי, שאותו הייתה אמורה נגה לעבור בבית החולים מעייני הישועה בבני ברק. הניתוח התקיים לבסוף כמותכנן, אבל באותו היום ממש פונתה המשפחה יחד עם כל ניר עם למלון בתל אביב. וכפי שמספרת אימא נגה זה לא היה רחוק מלהסתיים אחרת יום קודם, בשבת השחורה.
"זה כמעט קרה בשביעי. זה גם היה יום שבעלי לא היה בקיבוץ, הוא נתקע בעבודה באשקלון. היה איזה שלב ששאלתי חברה אם אני יכולה להתפנות עם אמבולנס, כי אולי זה יציל אותי ואת הילדים מהקיבוץ. אז היא אמרה לי 'אין אמבולנס. כאילו אם תצטרכי ללדת, זה יהיה בבית בממ"ד בלי חשמל ובלי חמצן'. הייתי כל כך חדורת מטרה ללדת שניתקתי את עצמי מהסיטואציה. אני הסתובבתי בקיבוץ בשבת, הלכתי מהבית שלי, לבית של אחותי, ישבתי בחוץ. שמעתי את קולות הירי וממש ניתקתי את עצמי. ורק אחרי שילדתי התחברתי חזרה למציאות. תפקדתי ולא תפקדתי".
החברות, כמו קבוצת תמיכה טובה, עוטפות את נגה באהבה ומספרות איך המחשבות נדדו באותו היום אל חברתן שבחודש התשיעי, ובנודיז סיהו מצידה משתפת בהודעות התמיכה שקיבלה בזמן שהקיבוץ כולו הסתתר בממ"דים. והיא אגב, אינה ההריונית היחידה שנאלצה לעבור את זוועות ה-7.10 בניר עם לבדה: גם חברתה נועה פונדק, שכבר בהריון מתקדם מאוד וצפויה ללדת כל רגע, הייתה בבית ללא בעלה שחבר בכיתת הכוננות ובילה את אותו היום בהגנה על הקיבוץ.
לרוץ באזעקה עם תינוקת אחרי קיסרי
נגה ונועה לא לבד. לא פחות מ-13 נשים בהריון נמנות בימים אלו מבין תושבי ניר עם, בייבי בום של ממש. ולצידן קבוצה לא קטנה של יולדות טריות שרובן ככולן פונו וחיות כבר חודשיים במלון, גולות בארצן. וכאילו הריון או הורות טריה אינם מספיק מלחיצים בחיי הפליטות, יש גם מלחמה ברקע. יש מביניהן מי שבני זוגן גויסו ומשרתים כעת ויש גם את החיים הלחוצים בעורף. "אני חושבת שבעיקר האזעקות", עונה בנודיז סיהו כשאני שואל אותה מה בעיקר מלחיץ כרגע, "תחשוב שאני איך שילדתי הייתי צריכה לרוץ איתה (ליאור) במסדרונות אחרי ניתוח קיסרי".
המסורת בניר עם היא שאחרי כל לידה נהנית כל אם טריה משלל פינוקים, ובראשם המוסד שזכה בשם "בישלולה" ובמסגרתו החברות, אימהות הקיבוץ האחרות, מבשלות עבור המשפחה המתרחבת מדי יום במשך חודשיים בכדי לחסוך את טרחת הבישולים ולהעניק מעט פינוק. מבנודיז סיהו נשלל התענוג הזה לאור הנסיבות, והחברות מתבדחות ששקלו בשלב מסוים לנצל את השפע הקולינרי של העיר הגדולה ובכל יום להזמין ממסעדה אחרת בעיר. אבל מסורת היא מסורת ובכל זאת ניסו נשות ניר עם לחדש את ימי "בישלולה" כקדם. "חשבנו לעשות פה משהו עם נשות השכונה ליד אבל זו הייתה סתם מחשבה", אומרת רותם אסף, גם היא בחודש תשיעי.
"קודם כל הזמן עובר מהר, ממש מהר כי אתה גם עם עוד ילדים בבית", מנסה בנודיז סיהו למצוא יתרונות במצב וממהרת לתקן את עצמה. "כלומר, בחדר. יש לך המון עזרה מסביב ובכל מקום שאתה נמצא ומישהו לוקח לך את הילדה. בבית אליה (בן זוגה) הולך לעבוד, וההורים שלך בעבודה ויש לך שעות שאת ממש לבד"
"אתה יודע כמה עכשיו כולם עוזרים לה? היא כאילו מוקפת בדודים, היא נהייתה התינוקת של כולם", מזדעקת ורד פסה - גם היא ילדה לאחרונה - בטון מחויך ועוקצת את חברתה. מהר מאוד מתחיל דיון בשאלת היתרונות והחסרונות של לידה במצב הכאוטי הזה, אך כשמגיעה העת לסכם את הדיון ואני שואל איפה עדיף ללדת? אומרות כולן ביחד "חד משמעית בבית".
"כשילד ער, אז כולם ערים בלילה"
"את הילדה הראשונה שלי ילדתי פה בתל אביב", מספרת אסף. "הייתי איתה בחופשת לידה פה, ואת הילד השני ילדתי בקיבוץ וזה הבדל משמעותי. בקיבוץ אתה יוצא החוצה, רואה אנשים, רואה אימהות אחרות מטיילות, יש מפגשים וארוחות בוקר, ואם צריך שמישהו יוציא לך ילד מהגן זה בשנייה, ופה זה נורא קשה ומנותק. גם אם יש קהילה".
חנה זולוטורבסקי, עובדת סוציאלית בהכשרתה, מצאה את עצמה מחוסרת עבודה. לא מספיק שחופשת הלידה שלה השתבשה, אין לה למעשה לאין לחזור. היא עובדת עם סטודנטים ושנת הלימודים רק נדחית. בבית בניר עם היא ובן זוגה התנהלו במשמרות - כל אחד היה קם לבארי הקטן, בן חמישה חודשים, בתורו. כאן אין את הפריבילגיה הזו. "עכשיו אין סלון, אין לאן להוציא את הילד. כשילד ער, אז כולם ערים בלילה, אלא אם כן מישהו לוקח את עצמו החוצה". למען הסר ספק את השם בארי, ילדם הראשון, הם נתנו לו הרבה לפני מאורעות השבת השחורה.
מי שאימץ את גל ההריונות של ניר עם לחיקו הוא בית החולים איכילוב. נציגים ממחלקת היולדות ביקרו את ההריוניות במלון והן גם הוזמנו לסיור המחלקה. אבל ההיענות לא הייתה גדולה ורובן בחרו להישאר במלון. "כשכל הדבר הזה עם איכילוב התחיל אני התכחשתי לזה שאני בכלל הולכת ללדת פה", אומרת אסף. "באו והציעו 'בואו תכירו את הפרופסור ואת המיילדות. תשמעו קצת על איכילוב' ואני אמרתי 'לא צריך. זה רחוק ממני, אני אחזור הביתה כבר'. עכשיו אני בשלבים שאני מבינה שזה הייתה סתם הכחשה ואני כן אלד פה. אבל עדיין, זה גדול, המוני ומוגזם".
"התקף חרדה - והתחילו לי צירים"
עבור אסף הריון זה כמעט מקצוע. לא רק שזהו הריונה השלישי, היא כל כולה ספוגה מסביבה בענייני הריון. בן זוגה, איש טלוויזיה, היה עובד בכיר בתכנית הריאליטי "בייבי בום" שתיעדה לידות אמיתיות. אימה, אורנה שוורץ, חברה ותיקה בניר עם, היא מדריכת היולדות המיתולוגית של קיבוצי העוטף. בשיחה מקדימה היא סיפרה בהתרגשות על התאומים רועי וגיא בני השנה מקיבוץ כפר עזה שנותרו יתומים אחרי ששני הוריהם נרצחו. הדר ברדיצ'בסקי, אימם, הייתה לקוחה שלה.
בינתיים בתה, רותם, עוד מתלבטת בין תל השומר לבילינסון, מנצלת את הקשרים של בן הזוג במחלקות היולדות השונות מימי הריאליטי. "נניח ויגידו לנו שהכול בסדר ואפשר לחזור. אני לא באמת יודעת. אין לי באמת אמון. בממשלה בטוח לא. גם לא בצבא, במודיעין, כאילו איפה הייתם אז?", היא אומרת. "למה שעכשיו תגידו לי לחזור ואני אגיד 'אוקיי, אני באה'. אז אני לא יודעת וזה נורא מלחיץ".
בשבת הארורה ההיא אסף, אך שהייתה רק בחודש שביעי, הייתה בעצמה קרובה ללידה מוקדמת ואף חוותה צירים. כמה ימים קודם היא עברה בדיקת מי שפיר, ומכיוון שיש סיכון להפלה בעקבות הבדיקה נדרשה להיות במנוחה. "קמתי ישר לסטרס, ישר לריצה, ישר התקף חרדה והתחילו לי צירים, וזה היה בשבוע מאוד מוקדם מאוד. ואני זוכרת שאמרתי לבעלי שאולי זה לא מאוחר מדי להתחרט. כאילו, אולי זה לא משהו רע? איך אנחנו מביאים עוד ילדה לעולם הזה לסיטואציה הזאת?"
בשלב הזה מתחילה אסף לדמוע, וכך גם חלק מחברותיה."עצם זה שבכלל אמרתי את זה ושבכלל חשבתי, הכניס אותי עוד יותר לחרדה וזה נורא. אני זוכרת שבשבועות הראשונים, כשהתחילו פה כל מיני מעגלי טיפול להורים ודברים כאלו, זה מה שהיה לי כל הזמן בראש, איך אני בכלל בהריון בסיטואציה הזאת? לא מספיק יש לי אשמה לילדים שלי שפה איתנו ומה העברתי אותם כל החיים שלהם, אני מביאה עוד אחת לתוך זה".
"אנשים חסרי טקט טורחים לשאול"
"רותם נגעה פה במשהו מאוד חזק, כל רגשות האשם האלו", מוסיפה זולוטורבסקי. "בחוויה שלי כאימא פעם ראשונה עם תינוק בשבת השחורה התחושה היא - איזה חיים אני הולכת לתת לילד הזה, אם בכלל. ורגשות אשם מאוד מאוד קשים ועמוקים".
"לזה תוסיף את השאלה שכולם שואלים אותנו: איך אתן מגדלות ילדים שם?", אומרת נועה פונדק. "וגם זה מוסיף עוד רגשות אשם. אלו שאלות שמלוות אותנו עוד הרבה לפני וגם עכשיו יש אנשים חסרי טקט שטורחים לשאול". "מי שלא גר שם לא יכול להבין. נקודה", מעירה נגה בנודיז סיהו. ופונדק חברתה ממהרת להסכים: "הם לא מבינים שהשאלה הזאת היא לא רק נורא ביקורתית ושיפוטית, זה נוגע בדיוק בפצע הזה, של 'מה אני עושה את זה לילדים שלי'?"
"זה כאילו, למה אני בוחרת את עצמי, ושמה את עצמי לפני הילדים שלי", אומרת אסף ומתעמקת בלבטיה. "למה אני מעדיפה את הקהילה שלי, את הסביבה שלי ואת הבית שגדלתי בו, כשאני יכולה לבנות מהם בית במקום אחר. אבל זה לא באמת ככה. אני רוצה שיהיה לילדים שלי את אותה ילדות שהייתה לי ובגלל זה אני שם".
"אין מקום בארץ שאפשר לקרוא לו בית ולגדל בו את הילדים כמו שאנחנו היינו רוצות לגדל אותם, אבל במציאות של שישה באוקטובר", אומרת בנודיז סיהו ואסף מצטרפת. "רגע, את מדברת על המציאות של שישה באוקטובר? מבחינתי, אני לא חוזרת למציאות כזאת. אני לא חוזרת למציאות שהילדים שלי יודעים שצריך לרוץ לממ"ד ולא חוזרת למציאות ששורפים מסעדות וזה בסדר מבחינת כולם ושיש 'טפטופים' ו'זליגות', גם אם זה אומר שאני מתחילה את החיים שלי מחדש".
"אתה מבין כמה חייתי את החלום?"
בשלב הזה שוב חוזרת השיחה לרגע להפוך לשיחת הריוניות נורמלית כשמגיעה תושבת הקיבוץ, קונדיטורית במקצועה, שלאט-לאט מחזירה את עצמה לשגרה ומכבדת את הנוכחות בפטיפורים שהכינה בחדר האוכל של המלון. "אני בן אדם של מתוק, ממש, אבל בהריונות אני בקטע של מלוח", אומרת פונדק ומסרבת לקינוח עתיר הסוכר, וכך נפתח דיון שלם על היעלמותו של הצ'יפס מחדר האוכל של המלון והיכן ניתן למצוא את הצ'יפס הטוב ביותר בעיר.
ואם באוכל עסקינן, מצטרפת לשיחה באפל, או וואפל, שהגיעה באיחור. כלומר, עינב אופיר-כרמי. "סליחה, הייתי חייבת לאכול", היא מתנצלת. החברות מתווכחות האם יש לומר באפל או וואפל, הומור של קיבוצניקים. אחרי דין ודברים קצר הן מחליטות להיצמד לאפשרות הראשונה. "יש לנו חבר ילדות שאמר שהראשון שנכנס לבית הילדים קוראים לו באפל, ואז היא נכנסה", מבהירה בנודיז סיהו.
אני מנצל את הצטרפותה של המשתתפת החדשה למפגש וחזרתו לפסים של נורמליות, כאילו אין מלחמה בחוץ, בכדי לנסות ולהבין כיצד נוצרה מכת ההריונות הזו בקיבוץ הקטן. מעבר להסברים ההגיונים, כמו היציאה מהקורונה והנוהג שעושות להן נשות ניר עם לתכנן את ההריונות שלהן במשותף בכדי ששנתונים שלמים של ילדים יגדלו ביחד, בנודיז סיהו - עדיין עם ליאור הקטנה בחיקה - מסכמת: "פשוט היו לנו ימים טובים, חיינו את החלום. אני ובעלי ישבנו במרפסת בבית החדש והוא היה אומר לי כל פעם 'שמעי, אנחנו חיים את החלום. אנחנו חיים את החלום. הצרות שלנו זה צרות של אנשים פריבילגיים'. אתה מבין כמה חייתי את החלום? וזהו. ובמקום עכשיו לחשוב על איזה פינת אוכל אני קונה ואיזה תאורה אני עושה לבית שלי, אני עסוקה בלמשוך את ההדחקה".
לפניות לכתב: yoghevk@n12.tv