עדה שגיא בת ה-75 נחטפה מביתה בניר עוז והוחזקה בשבי חמאס 53 ימים. בריאיון ל"חדשות סוף השבוע" היא סיפרה על השבת השחורה, שבה נחטפה, על הימים הארוכים שהעבירה בידי המחבלים ברצועת עזה ועל החזרה לארץ.
"זוכרת שכתבתי לילדים ולחברות 'תפתחו את ועדת החקירה של יום כיפור בשמחת תורה'. זה היה המשפט האחרון שלי", סיפרה עדה, שאחרי 3 שעות בממ"ד, הלכה מהר לשירותים. "רציתי לחזור לממ"ד, שבעה מחבלים היו לי בתוך הבית. אחד מהם מבקש את המפתחות של המכונית. הראיתי לו על השולחן, כי באותו יום התכוננתי לנסוע עם אופליה לבקר את בעלה בבית החולים".
המחבלים סחבו אותה משתי השרשראות שהיו על צווארה, יחפה. "הצלחתי להגיע עד למתקן האופניים שלנו ואחזתי בעמוד, וצרחתי את הצרחה 'אימא', כשכבר אין לי אימא 16 שנה, אבל זו הייתה הצרחה של החיים. וכל הדשא מלפנים, מאחור, מהצדדים מלא כל מיני אנשים, נשים, ילדים, נערים, רצים לפה, רצים לשם, כבר ראיתי ילדים עם בימבות בידיים, עם כדורים, עם שקי כביסה ובפנים דברים. כמו... אם הייתי יכולה לצייר, כמו עורבים שחורים. זה היה מטורף".
עוד שיחזרה עדה: "שמעתי את הצרחות של שירי ביבס בתוך הממ"ד. צעקות. אבל מה היא צעקה ואיך היא צעקה, אני גם לא זוכרת. אני רק זוכרת שהייתי המומה מכמות האנשים שרצים בכל הדשא ולכיוון הבתים. המחבלים הגיעו עם טוסטוס. אחד בא עם שברייה ענקית. השני היה עם קלאץ', נתן לי מכה, כנראה לטשטש אותי, והעלו אותי על הטוסטוס, ואני בין שניהם. הסתכלתי לעבר בית העלמין, ונפרדתי מבעלי דני שקבור שם. הייתי משוכנעת שאני מתישהו בדרך אמות. זה היה פחד מוות אמיתי".
"הייתי יחפה, הם לא הסכימו שאנעל נעליים. כל פעם שהם קירבו לי את הרגל לאגזוז של הטוסטוס, נכוויתי", הוסיפה תושבת ניר עוז בת ה-75. "הגענו לגדר, לגדר הגדולה שנבנתה במיליארדים, והיא פתוחה ויש רמפה כזאת ששמו עליה מין כמו ברזל, אלומיניום. המחבל עלה עם הטוסטוס לגבעה הזאת וירד לצד השני. ושם העבירו אותי למכונית. נסענו כמאה מטר ואז עצר לידינו טוסטוס נוסף".
לרכב שאליו הועברה, העבירו המחבלים גם את החטופה מירב טל. "העבירו אותה ממש כמו שק, עם הראש קדימה והרגליים אחורה, ואז מישהו בא והפך אותה. עשינו היכרות באוטו, היא סיפרה שהיא חברה של יאיא, יאיר. יעקב", אמרה. מהרגע הזה עדה ומירב היו שותפות לכל שנייה בשבי. בפיצוץ האדיר בביתם בניר עוז יאיר נפצע קשה מאוד. מירב נחטפה לפניו ולא ידעה מה עלה בגורלו ובגורלם של ילדיו, יגיל ואור שגם הם היו בקיבוץ. לפני כמה שבועות נודע כי יאיר נרצח ונחטף.
"ב-10:10 כבר היינו בתוך מין סככת מיון ענקית. הושיבו אותי וראיתי מישהו שוכב בגלבייה לבנה פצוע עם המון דם ולא זיהיתי מי זה, זה היה עודד ליפשיץ. אמרו לנו שיש לו פציעה חודרת של קליע, שהוא הולך לבית חולים לניתוח. והיה שם מישהו שעשה צ'ק-אין, שעמד עם רשימה, ושאל 'מה השם, מה הגיל ומאיפה את, ומספר תעודת זהות, כמה ילדים'".
עדה סיפרה כי המחבלים הודיעו לה ולחטופים שהוחזקו עימה כי הם בידי הג'יהאד האיסלאמי ושלא יעשו להם שום דבר רע. "המחבל הסתכל על הרגל שלי ונבהל מהכוויה כי היא הייתה עמוקה. בחטיפה עצמה, הורידו לי את כל התכשיטים ואת המשקפיים. אמרתי להם 'למה את המשקפיים? אני מאבדת אוריינטציה באופן מוחלט'. אז הוא אומר לי 'יש לך פה צ'יפ לכטב"ם'. בפנים מתי לצחוק, אמרתי, על מה אתה מדבר איתי? לא ראיתי כלום 53 יום".
עדה ומירב הועברו לדירה בח'אן יונס, שם הכריחו אותן המחבלים לערוך בדיקה גופנית להוצאת ה"צ'יפים". למרות הפחד, הן דרשו שמי שתבדוק אותן תהיה אישה. "הגיעה בחורה עם כפפות. מירב נכנסה למקלחת ראשונה, הורידו לה את העגילים והחליפו לנו את כל הבגדים, כל מה שבאנו מניר עוז. וההוא התעצבן, מוסטפא, עשה לנו ככה סימנים, 'יבואו ככה החמאס, ייקחו אתכן', כי לא הסכמנו שהוא יבדוק אותנו".
מאותה הדירה הן הועברו לאחת אחרת, שם הוחזקו עד השחרור. המחבל ששמר עליהן סיפר להן שהוא מקבל עבור כל אחת מהן 70 שקלים ליום ונתן להן מיטת ילדים קטנה לישון בה. "על המיטה שעליה ישנתי היה כתוב 'חלומות מתוקים', ומירב ישנה עם 'אנגרי בירדס'", היא שיחזרה.
"יום ההולדת שלי, 20 באוקטובר, היה יום משבר מאוד גדול. יום ההולדת הכי עצוב בחיים שלי", סיפרה שגיא. "זה היה כבר אחרי שבועיים. יום שישי, ואני יושבת, ככה באף יש לי את הריח של החלות שאין, ונשברתי, והיה חושך, ולא היה כבר חשמל בכלל, ולא ראיתי כלום. בכיתי, בכיתי, בכיתי. מירב קראה לחוטף, שחזר עם נרות. מאז כל ערב הוא הדליק נר על הריצפה".
במשך כל התקופה בה הוחזקה בשבי, עדה תהתה מה הילדים שלה יודעים עליה. "זה היה הפחד הכי גדול שלי, מה קרה בישראל באמת, כי כל הזמן אמרו לנו שאין ניר עוז. לא ידעתי למה הם התכוונו", אמרה. כשהצבא הגיע לביתה בניר עוז, ראו שם שלולית של דם וסימני מאבק. אם רק היו בודקים, היו מגלים שזה לא הדם שלה אלא של מחבל, אבל אף אחד לא בדק, וכל התקופה הזו הילדים שלה בטוחים שהיא נלקחה פצועה ואפילו מתה.
"ביום ה-22 המחבל קיבל הנחיה שאנחנו יכולות לשמוע טרנזיסטור. ביקשתי ב-20:00 שיעמיד לנו את זה על 95.5. לא ידעתי אפילו את שמו של דניאל הגרי, אבל אמרתי, דובר צה"ל ידבר מתישהו. כתבתי לו אחרי זה מכתב, אם הוא היה יודע כמה מחכים לקולו, הוא היה מדבר באותה שעה, כי לפעמים זה היה ב-20:00 ולפעמים ב-21:00. מה ששמעתי בשעה הזו השלים לי את כל הפאזל כמעט", היא ציינה.
שגיא שמעה ברדיו תלמיד שלה מבארי, שסיפר על הטבח בקיבוץ שלו. "אבל מה שקרה בניר עוז הרבה יותר גרוע. הוא אמר '74 מתוך 240 חטופים זה ניר עוז'. נתתי צרחה של החיים שלי, כמו ביום החטיפה", אמרה. "המחבלים פחדו שנדבר עברית, שלא ישמעו, רק צרחתי. 74 חטופים מניר עוז מתוך 400, כל הקהילה הקטנה הזאת. זה היה הלם מוחלט".
אחרי שהן שוחררו, לוחמי צה"ל הגיעו לדירת המסתור שבה שהו השתיים, ומצאו את הדפים עם הטקסט שנדרשו להקריא עבור הסרטון שצילמו המחבלים. "יום אחד המחבל אמר לנו 'היום אנחנו מסריטים. אני אגיד לכן מה תגידו'. הוא הכתיב לי להגיד שאני עדה שגיא, בת 75, תעודת זהות, אסירה בידי הג'יהאד האיסלאמי. שאני מתגעגעת מאוד למשפחה שלי, הילדים, הנכדים, לאחותי. שאני רוצה שתחזירו אותי מהר למשפחה שלי", היא הקריאה. עוד דרש ממנה המחבל לפנות לשר בני גנץ ולקרוא לו שלא להצטרף לממשלה עם רה"מ בנימין נתניהו.
מירב ועדה החזיקו אחת את השנייה בימים הקשים שעברו ביחד. "היא טוענת שאני החזקתי אותה בחיים, אני אומרת שהיא. היא מאוד שונה ממני אבל זה היה... אני קראתי לה הישרדות והאח הגדול, והיא קראה לי ערוץ 8", סיפרה עדה.
באחד הימים, אלעד קציר, בן הקיבוץ הצטרף אליהן לדירה. "אני עוד הייתי במיטה. קפצתי, זה היה מפגש... אני לא יודעת אם בניר עוז הייתי נפגשת עם אלעד היו כאלה חיבוקים ונישוקים ובכי שלי ושלו, ואז הוא אמר לי שהוא לא שומע כי לקחו לו את מכשירי השמיעה בחטיפה והכו אותו ביום שחטפו אותו, אבל הוא יצא ב-11:30 אז הוא כבר ידע על המון דברים שקרו בניר עוז וגם בבית שהוא היה בו נתנו לו לשמוע טרנזיסטור, כל שעה עגולה גלי צה"ל, אז הוא עשה השלמות מידע".
ביום ה-49 אמרו לעדה ולמירב שהן משתחררות. "לא נתנו לנו להיפרד מאלעד, סגרו את הדלת שלו. אמרתי למחבל, 'תן לי להגיד לו שלום'. הוא אומר 'לא'. שאלתי 'מה אם אנחנו יוצאות, לאן אלעד הולך? הוא נשאר פה בדירה איתך?' הוא עשה לי 'לא' עם הראש ואמר לי 'לגברים'. אז הבנתי שיש עוד מקום מסתור".
הרכב נסע במשך שעות. העיניים שלהן קשורות, אין להן מושג מה קורה. "כמו שאנחנו עם עיניים סגורות, מהדלת מצד ימין, הייתי באמצע, מירב בשמאל, הדלת מימין נכנס מישהו ויושב לידי ועושה לי ככה ביד ואני באינסטינקט כמעט העפתי סטירה. זו הייתה דיצה, דיצה הימן. היא זיהתה אותי. היא הייתה לבד בבית של מורה מאונר"א שנתן לה מחברת. האישה הזאת שמרה על שפיותה על ידי זה שהיא כתבה את כל השירים שהיא זוכרת מגיל 3 בגימטריה. כתבה אותם במספרים. כל שירי התנועה, כל שירי אלתרמן, תאריכים של ימי הולדת, הכול בגימטריה. לא נתנו לה לקחת את זה. מחברות שלמות הן בגימטריה".
בשעות הקטנות של הלילה הגיעו השלוש לבית החולים נאסר, הוכנסו לחדר רנטגן שבו שתי מיטות וספסל ששימשו אותן במשך כמה ימים. ביום למוחרת עדה יצאה בליווי מחבל חמאס לשירותים. "כשחזרנו ראיתי את הדלת של החדר פתוחה וצעקות ובכי וצחוק. נבהלתי ואמרתי 'מה עשו פה כבר?' ואני רואה את דיצה יושבת על הספסל הזה ומירב מחובקת עם יגיל. אני אז, זה היה רגע שבירה שלי. אני עכשיו עולות לי הדמעות יותר מהכול. המפגש הזה היה עוצמתי. התמונה הזאת של שניהם מחוברים יחד, היא בוכה והוא בוכה וצועק וצוחק, ואחר כך הוא עבר אליי, ואמר 'עדה, איזה כיף לראות אותך'. זה היה מרגש ברמות על", היא סיפרה.
באותה הלילה יגיל ישן על מזרן בין עדה למירב. "לא ישנו, פטפטנו. בשלב מסוים הוא כנראה חשב שמירב נרדמה אז הוא פנה אליי ואמר לי את המשפט שנשאר לי הכי קשה בחיים: 'תגידי, עדה, את חושבת שאימא ויתרה עליי?' ואני, במקום לבכות התעשתי, הושבתי אותו ואמרתי 'תקשיב, כמו שאני מכירה את אימא שלך, את רננה, היא כבר הפכה את נתניהו למטה ואת האו"ם כנ"ל'. הוא ענה 'אז למה הם הראו לי רק תמונות של הדס קלדרון?'", שיחזרה שגיא. "עינו אותו, את הילד הזה. השאירו אותו לילה שלם לפני שהכניסו אותו לבית החולים, בתוך אוטו, סגור, לבד, במחנה הפליטים הזה מתחת לבית החולים".
"בלילה חשבתי שאני כנראה מאבדת את שפיותי, כי היה לי ריח של הכביסה של ניר עוז. איך אחרי 53 יום, אני הייתי עם אותה חולצה, פעמיים כיבסתי אותה והייתי מכוסה בשמיכת פיקה", היא אמרה. "בשלב מסוים דיצה ביקשה לצאת לשירותים, היה מין שביב אור שנכנס, וראיתי כתוב '21' והמוח המטומטם שלי שזוכר הכול, דיצה חוזרת, אמרתי 'דיצה, מספר הכביסה של רותי מונדר זה 21, כי את 22'. היא אמרה 'תגידי, גם את זה את זוכרת?' אמרתי 'כן, תראי, זו שמיכה של רותי'. אז נודע לי שרותי מונדר, עם קרן ואוהד היו בחדר הזה. זו שמיכה שאוהד היה עטוף בה".
בחדר הרנטגן שבו הם הוחזקו קרה דבר נוסף. "ישבה אישה מולי, מול איפה שאני התיישבתי ליד יגיל, עם גלבייה שחורה, מין פאייטים מבריקים, ריץ'-רץ' ארוך, מכוסה בחיג'אב בצבע בז', ראיתי משקפיים והיא רעדה ביד", תיארה שגיא. "הסתכלתי עליה והעיניים שלה דמעו ולא ידעתי מי זו, חשבתי שזו מישהי שהביאה את יגיל. ואז המחבל אמר לי 'את יכולה להוריד לה את החיג'אב'. זו הייתה אופליה. זה היה רגע השבירה הנוסף שלי, היא לא ידעה עליי, אני לא ידעתי עליה".
עדה ואופליה נחטפו מבתיהן הצמודים. אופליה הייתה בשבי לגמרי לבדה. "במשך 20 דקות או חצי שעה לא יכולנו להיפרד. להרגיש מה זה אחרי כמה זמן להיות עם מישהו שאת מכירה. כל יום אני הייתי לבד, בלי אור, בלי מים לפעמים, בלי אוכל. לא יכולתי לדבר עם אף אחד, לא ראיתי אף אחד, רק שמעתי את הבומים בחוץ", שיתפה אופליה. עדה הוסיפה: "אופליה ידעה לספר שמתחת לריצפת העץ, כל ערב בשמונה, הייתה רצה שרשרת של מנורות והיא לא הבינה מה זה. רק אחר כך היא הבינה שזה היה מפעיל את הטילים לכיוון ישראל".
ביום השחרור מהשבי אחד מהמחבלים אמר לעדה "להתראות בשנה הבאה". על כך היא אמרה: "זה שלא הכנסתי בעיטה במקום אסטרטגי, אני מברזל. מקווה שהוא כבר לא בינינו. באמת פעם האמנתי בשלום, אבל מעבר לגדר אף פעם לא... אחד מהמחבלים שאל למה אני באמת יודעת ערבית, אמרתי לו 'כי חשבתי שאפשר לעשות איתכם שלום. היום אני יודעת שלא'. עכשיו ליבי כבר לא מרחם. פעם ריחמתי עליהם. גס ליבי. באמת אני אומרת לך. לא היית שומעת אותי אומרת את זה לפני שנה".
לקיבוץ שלה עדה עדיין לא חזרה ולדבריה גם לא תחזור. 55 שנים חייתה במקום שבו איבדה יותר מדי. את חבריה, את ביתה, את הביטחון והאמון. "הרגשות נורא מעורבים. אני מרגישה שאבדה לי המדינה. אחרי שהייתי שם 53 יום, הצ'אנס שמישהו שורד עוד 110 ימים כבר אנחנו אחרי? שואף לאפס. הפחד שלי הוא מי השם הבא. מי השם הבא בניר עוז. זה הפחד שלי", היא סיכמה.