"כשהתחילו היירוטים נשכבנו על רצפת האוהל עם הידיים על הראש ופחדנו נורא", נזכרת נוי קקון (32) – שניצלה יחד עם אחותה עדן (24) מהטבח בפסטיבל נובה – ברגע שבו התחילו רגעי האימה במסיבת הטבע ברעים. "ואז אמרתי לאחותי להגיד ביחד איתי שמע ישראל. צעקנו 'שמע ישראל, ה' אלוהינו, ה' אחד' כמה פעמים. ליטפתי אותה ואמרתי לה, 'אל תדאגי, אימא איתנו'. אימא שלנו נפטרה לפני כמה שנים מהמחלה. לאורך כל הבריחה הרגשתי אותה מלווה אותנו וכמו מלאך שומרת עלינו".
100 ימים עברו מאז השבת הנוראה ההיא, ונוי מתקשה להתאושש ממה שעבר עליה: "אני במצב שכולם חשודים אצלי. אני לא ישנה או קמה מסיוטים ובקושי מתפקדת". תחושות האשם הקשות על כך ששרדה לא עוזבות אותה עד כדי כך שכל רעש קטן נשמע לה כמו יריות ומכניס אותה לחרדה עמוקה – ודווקא במצב הקשה הזה היא מצאה שהדבר הכי טוב לה זה להתגייס למילואים.
"מצאתי פינה בטוחה דווקא בבסיס הצפוני, עם החברים ליחידה", מספרת נוי, שלא יכולה לחשוף את תפקידה בצבא. גם בן זוגה וובה ואחותה עדן, שעברו איתה את מסע ההישרדות, מתקשים להמשיך בשגרת חייהם, אף שעברו יותר משלושה חודשים מאז הטראומה.
כשהחלו האזעקות ב-7 באוקטובר היו נוי, וובה ועדן באוהל שלהם בשטח המסיבה. הם שכבו על הקרקע, וחבר שלהם פתח את האוהל ואמר להם לקפל את כל הציוד ולהגיע לרכב. מכיוון שלא היו מודעים לסכנה, הם לא מיהרו להימלט מהשטח. "אפילו לקחנו את הזמן כדי לקפל את האוהלים", נזכרת נוי. "אני ממש זוכרת את התחושה בנסיעה. עמדנו בפקק, אנשים לידנו הקיאו, אחרים רקדו ליד הרכבים וחיכו שיתקדמו".
"פתאום מישהו צועק: מחבל!"
נוי ונוסעי המכונית המשיכו בנסיעה עד שראו רכב שמגיע מולם, מחורר מקליעים ועם שמשות מנופצות. "שאלנו את המבלים שהיו בו מה קרה, והם היו בהלם מוחלט, אמרו שירו עליהם". פתאום הם שמעו מישהו צועק "מחבל". "ראינו מלא אנשים רצים לכיווננו, יצאנו מהרכב, שמנו תיק על הגב והתחלנו לרוץ לכיוון ההפוך, מולנו רצים שוטרים, אחד מהם דימם", נזכרת נוי. "פתאום קלטנו שאנשים רצים גם מהכיוון ההפוך, הם הגיעו מכל הכיוונים, אז החלטנו לרוץ לכיוון שטח חקלאי".
בשטח החקלאי מצאו עצמם נוי וחבריה חשופים לגמרי. "כל שנייה התכופפנו ושמענו בומים ופצמ"רים ויירוטים וצרורות ירי. אני זוכרת שהסתכלתי אחורה, אבל אני לא זוכרת מה ראיתי, אני חושבת שאני בהדחקה", מציינת נוי את אחת התופעות הנפשיות שעימן היא נאלצת להתמודד מאז השבת ההיא. "המשכנו לרדת לוואדי והתחושה הייתה ממש שהכדור הבא פוגע בי. זה נשמע כל כך קרוב אלינו".
בשלב מסוים במהלך הריצה התפצלו נוי ובן זוגה וובה מזוג החברים שהיו איתם והתחבאו מאחורי שיח שחשבו שיסתיר אותם. אחותה של נוי, עדן, הסתתרה מאחורי שיח בצד האחר של הוואדי. "דאגתי לה מאוד, היה לי קשה שאחותי לא לידי, הייתה בהלה גדולה, התחושה הייתה שאסור לעצור", נזכרת נוי. "בדיעבד נתקלנו בסרטון שמישהו צילם כשהיינו בתוך השיח ושמנו לב שהיו שם צעקות בערבית, ואני לא זוכרת את הצעקות האלה. המוח שלי מחק את הדברים האלו".
"נסענו מהר ולא עצרנו באזעקות"
"לא הייתה לנו תפיסה של זמן, הרגשנו שעברו רק 20 שניות מאחורי השיח, אבל היינו שם דקות ארוכות", ממשיכה נוי לתאר. "כשיצאנו מהשיח והחלטנו להמשיך לרוץ, אחותי הצטרפה אלינו והיה לה קשה מאוד לרוץ". אז ראו השלושה שוטר שניסה לכוון את הצעירים שנסו מהמסיבה, והוא העלה אותם לכביש עפר. "רצנו אחריו כמה דקות, עד שהבנו ש - למרות שניסה מאוד לעזור - גם הוא לא יודע לאן ללכת ומה לעשות. הוא נראה אבוד. הבנתי שאנחנו צריכים לעוף משם. השוטר צעק 'תעלו לרכבים ותסעו' ושמעתי שאחד הרכבים מונע - הנחתי את היד על מכסה המנוע, הרגשתי שהוא חם ואמרתי להם לעלות אליו ולנסוע. יחד איתנו עלתה עוד מישהי שלא הכרנו, לא ידענו בשלב זה איפה זוג החברים שהתפצלו מאיתנו".
הארבעה החלו לנסוע ברכב שמצאו בכביש עפר בקושי רב, והרכב התחפר בבוץ שהיה שם. "פתחנו מפות כדי לראות שאנחנו לא נוסעים לכיוון עזה, ראינו מכוניות בצד – מרוסקות לחלוטין ועשן מיתמר מהן – והצלחנו לעקוף את כל הבלגן וכל הפקק שהיה", משחזרת נוי. כשהגיעו לצומת רעים הם הבחינו בטנדר לבן שעומד בצד ואנשים שעומדים עליו והחליטו מיד להסתובב לכיוון ההפוך. ברקע נשמעות אזעקות צבע אדום.
"נסענו הכי מהר שאפשר ולא עצרנו באזעקות, התחושה שליוותה אותנו כשנסענו משם הייתה קשה מאוד, תחושה שלא עוזבת אותי עד היום", מנסה נוי לתאר את מה שעובר עליה. "המון אשמה, על זה שאנחנו בחיים ואחרים לא, על זה שלקחנו רכב של מישהו אחר ואולי גזלנו ממנו את היכולת שלו להינצל", היא מוסיפה. "זה מביא איתו גם המון בושה. אנחנו רק רצינו לברוח משם ולהינצל, אין באמת היגיון".
"לא נרדמת עד שהעיניים נכנעות"
"יש אשמה על החבר'ה שראינו בצד הדרך ורצו שנעצור להם והחלטנו שלא לעשות את זה ולהמשיך לעוף משם כדי למצוא את החברים שלנו", מנסה נוי להסביר. "המחשבה הזו שיכולנו לעצור לעוד חמישה אנשים אולי ולהציל אותם לא עוזבת אותי". נוי ונוסעי הרכב נסעו היישר לתחנת המשטרה בנהרייה והפקידו את הרכב שלקחו אצלם עד אשר יימצאו בעליו. אחרי ימים מספר התקשר אליהם בעל הרכב וסיפר כי ניצל גם הוא ברכב של מישהו אחר. הוא הלך ברגל עד היישוב פטיש.
מאז ניצלה – הטראומה לא מרפה ממנה. "אני נוסעת בפקק ומשהו קורה לי בגוף, אני מרגישה דרוכה למשהו שהולך לקרות. כל רעש קטן מקפיץ אותי ואני צריכה כמה שעות להירגע. או שזה מעיר אותי מחלום רע או מהתקף חרדה שאני נכנסת אליו", אומרת נוי בכאב.
שבוע שלם נשארה נוי בבית ולא יצאה, עד שחבר טוב מהמילואים הגיע לקחת אותה ו'להציל' אותה מעצמה, כך היא מתארת זאת. "המילואים זו הבועה שלי, הבריחה שלי. ידעתי שאם לא אלך למילואים – אתחרפן. בתחושה שלי המילואים משרתים אותי יותר מאשר מה שאני נותנת".
אבל גם במילואים, בלילה, קשה לעיניים שלה להיעצם, מגלה נוי. "אני לא נרדמת עד שהעיניים נכנעות ולא מסוגלות יותר. יש לי דמיונות הזויים שעכשיו מישהו ברחוב יבוא להרוג אותי", היא מספרת בבכי.
"הנשק נותן לי תחושה של הגנה"
עד שהחלה מלחמה עבדה נוי כקונדיטורית במסעדה בראש הנקרה. "נראה שעכשיו אין שם עבודה בכלל, כי כולם שם מפונים. אבל גם בלי המילואים לא הייתי חוזרת לצפון, כי יש שם כל הזמן הפצצות". המילואים הם הדבר היחיד שמעניק לה יציבות כלשהי בתוך המציאות הנפשית הקשה שנקלעה אליה. זו גם לא הטראומה הראשונה שחוותה בחייה. "לפני חמש שנים בעלי נהרג בתאונת דרכים", היא משתפת.
"הנשק שקיבלתי במילואים נותן לי תחושה של הגנה, אני לא יודעת מה יהיה אחרי שאסיים", אומרת נוי. "אני יכולה לשמוע רעש קטן שהמקרר עושה וממנו להיכנס לסחרור של מחשבות, של 'הינה נכנס מחבל' ו'מה אני עושה'. הייתה במסיבה תחושה של חוסר אונים מטורף. כשראיתי את השוטר שניסה לכוון את המבלים לא מוצא את עצמו ושהוא בעצמו אבוד, הבנתי שאין על מי לסמוך. תחושת הפקרות גדולה".
"זה ברמה שהחתולה שלי שותה מים ואני שומעת סביבי יריות, התחושה היא שכולם הולכים לפגוע בי, ומשם גם הבושה שהמוח לא עובד טוב", נוי ממשיכה לנסות לתאר את מה שהיא חוֹוה ומספרת שהיא לא מרבה לצפות בחדשות ומשתדלת שלא להיחשף לתכנים ברשתות החברתיות.
יחד עם אחותה ובן זוגה החלה נוי לקבל טיפול במרפאת טראומה חדשה שהוקמה בצפון עם תחילת המלחמה, אך הדרך, כך היא אומרת, עוד ארוכה - והיא מתקשה בעיקר עם מקומות ואירועים הומי אדם. "למה חברים שלי יכולים ללכת למסיבות ולשמוע מוזיקה ואני לא יכולה? אני בן אדם חברותי שיכול לשבת ולדבר שעות עם אנשים, והיום אני כבר לא מסוגלת. אני מרגישה ששיחה כזו יכולה להשאיר אותי לא דרוכה מספיק ולא מוכנה למשהו שהולך לקרות".