כמעט חודשיים עברו מאז אותו היום. בלה חיים זוכרת היטב את הרגע שבו התבשרה על הנורא מכול - הריגתו של נכדה החטוף, יותם חיים, מאש חיילי צה"ל - אחרי שהצליח כבר לחמוק מחוטפיו. "לא רציתי בהתחלה לשמוע מה קרה. אני לא הייתי יכולה באותו רגע לשאת את זה שהוא גם יצא לחופשי, טייל בעזה והיה כל כך קרוב אליי", היא מודה.
באותו יום שישי קשה מנשוא מסרו למשפחה נציגי הצבא כי יותם ז"ל נורה יחד עם חבריו לשבי, אלון שמריז וסאמר טלאלקה. "אני חושבת שכל המשפחה בהתחלה לא הסכימה לדעת איך זה קרה, אבל באותו רגע זה כבר לא שינה לי", היא מספרת. "שאלתי אם הוא היה שלם וענו לי שכן, ושהוא היה רזה מאוד. אבל מה שחשוב הוא שהוא הצליח במשימה, הוא והחברים שלו".
והיא נזכרת בימי המאבק לשחרורו של נכדה המוזיקאי שנחטף מביתו: "כשאנחנו ניגנו ושרנו לו הוא הסתובב חופשי - כנראה שזו האמונה שלו, הוא גם הגיע מבית טוב. כנראה שזה מה שהוביל את שלושת החבר'ה האלה בדרך הביתה. העובדה שהם לא הגיעו חיים ושלמים - זו הפשלה של כולנו".
איריס, אימו של יותם ז"ל, הפתיעה רבים כאשר בחרה למחול פומבית לחיילים שירו בו בו בשוגג, ואף נפגשה עם מפקדיהם. גם הסבתא בלה (אימו של רביב, אביו של יותם) נוקטת בקו דומה ואומרת: "החיילים רק ניסו לשמור על החיים שלהם".
את עושה רושם של אישה מאוד אופטימית וראיתי גם את איריס, מה יש במשפחה שלכם שהוא כזה מקור לאופטימיות בלתי נדלית גם בסיטואציות הכי נוראיות שיש?
"אני כל הזמן שאבתי גם מאיריס את האמונה שלה שזה חייב להיות טוב ושהסיפור עם יותם חייב להיגמר בטוב, כי לא יכול להיות אחרת. וזו מכה כל כך קשה. מה שמוביל אותנו בחיים האלה זו התקווה והשאיפה שחייב להיות טוב".
"אני גם אימא שכולה לבת חולת סרטן שנפטרה לפני גיל 30 ולמדתי להמשיך לחיות, וגם אני בעצמי חליתי בסרטן ולמדתי להמשיך לחיות. גידלתי את הבת של הבת שנפטרה מגיל 3 וחצי וכך אני הפכתי עוד פעם לאימא בגיל 52. אבל החלטנו שחייבים לחיות. הבית שלנו תמיד היה בית של שמחה, של מוזיקה וככה גידלנו דור שני ושלישי. ועכשיו גם רביעי, יש לי גם שני נינים. צריך רק להוציא את הטוב מכל דבר שקורה. איך אומרים, 'אם אנחנו לא נופלים, איך נקום?'"
איזה נכד יותם היה?
"ילד סקרן וחקרן שכל דבר עניין אותו ובעיקר אהוב על כולם. ילד מאוד מצחיק שהצליח להגיע לכל דבר שהוא רצה להגיע אליו. כילד הוא היה מאוד אוהב לבוא אליי. כשהם עוד היו גרים בגבולות אז לפעמים היה רב עם ההורים ומגיע אליי תרמיל קטן על הגב ואומר 'סבתא, באתי לגור אצלך, אני לא רוצה לגור עם ההורים'. או שהוא היה מגיע אליי עם החברים שלו ושואל אם אפשר לישון אצלי, ואם אפשר אז 'תכיני משהו שאני אוהב'. הוא תמיד היה מאוד דואג לי. לזכותו נזקף שהפסקתי לעשן - הוא אמר לי 'סבתא, החיים יותר יפים בלי סיגריות. את לא רוצה לחיות יותר טוב?' וזה מה שדרבן אותי להפסיק".
"כל הזמן, אם הייתי צריכה משהו או לנסוע לאנשהו, הוא היה מגיע ושואל 'אני יכול לעזור לך, סבתא? אני אקח אותך'. פעם התלוננתי שבגינה יש עשבים שוטים, הוא בא לטפל בזה ואמר 'אל תדאגי'. לאורך כל הדרך, בהצלחות שלו ובכישלונות שלו תמיד עודדתי אותו. אמרתי 'אין דבר שאתה לא תוכל לעשות, רק תמיד תמשיך להאמין בעצמך'".
והיא מודה: "אני תמיד הרגשתי שיותר מאשר הנכדים האחרים, חשובה האהבה הזו שלי אליו. כי ליותם לא היו חיים קלים, הוא היה תמיד קצת שונה, קצת חרדתי. וזה שאנחנו היינו איתו וכל הזמן עודדנו אותו להגיע לגבהים שהוא שאף אליהם, הוא הצליח בנחישות להגיע אליהם".
חיים, בת 85, אם לשלושה, סבתא לחמישה וסבתא-רבתא לשני נינים, מגלמת בסיפור חייה את הטרגדיה הישראלית, לצד התקווה שבה. היא, שנולדה בפולין, חוותה כילדה את זוועות השואה ועלתה ארצה בגיל 13 ישר למעברת סרפנד, היא צריפין של היום. משם המשיכה המשפחה לרמלה, שם הצטרפה בלה ל"שומר הצעיר" ובגיל 17 הגיעה לקיבוץ גבולות שנמצא 13 ק"מ מזרחית לגבול עזה. מאז היא שם. כניצולת שואה היא השתתפה לפני כשבועיים בדיון מיוחד שנערך בכנסת לרגל יום השואה הבינ"ל והשמיעה את הקלטת שיחת הפרידה של יותם ממנה, רגעים לפני שנחטף.
"לא חלמתי שהשואה תתפוס אותי פעם שנייה", היא אומרת. "בפולין נדדתי ממקום למקום ולא למדתי. ראיתי מגפיים שחורות ורכבות. כשבניתי משפחה בארץ זאת היתה הגאווה שלי. לא האמנתי שזה יקרה בארץ שלנו. וכמו שסיפרתי שם בכנסת, אמרתי ליותם לפני שהוא נסע לפולין בכיתה י"א 'זה שאתה והחברים שלך באים לפולין ומראים את עצמכם שם, זאת הנקמה שלי. שהם יראו שהקמנו דור חדש ויש לנו מדינה. ודבר כזה לא יקרה עוד פעם כמו שקרה'".
כעת היא תוהה: "איך הגענו לכך שזה קרה? חבר'ה צעירים בלי הכנה מראש, נעלמו. נעלמו לי חברים וידידים. כל השנים אני חיה לי פה, 56 שנה באזור הזה שהיה תמיד מלא סכנות, בלי כבישים, בלי כלום והגענו למצב שזה חבל ארץ פורח ומיושב. וכולם כעת פליטים".
בימים אלה היא מוצאת נחמה בעשייה: "לפני שבועיים החלטנו על דעת עצמנו שאנחנו בונים פה בית ספר. וביום ראשון לפני שבועיים הקמנו בית ספר לכיתה א' עד ו', יותר ממאתיים ילדים מסתובבים בחצר, ומילאו אותנו בחיים, בחיוכים ובצחוקים, וגם השבילים מלאים פרחים. רק לבוא ולראות ולהגיד 'זו שוב הנקמה שלנו'. אנחנו קמים לתחייה".
לפניות לכתב: yoghevk@n12.tv