רב-סרן במילואים איתמר שפיטלניק, מ"פ שריון בחטיבה 4, נשוי ואב לשלושה ילדים - פלוס 70 חיילים. "הם החבורה הכי מופלאה שיכולתי לאסוף למקום אחד", אמר שפיטלניק על חייליו. "צוות טנק זה משהו שאי אפשר להבין אותו, ארבעה חבר'ה תקועים יחד בקופסה מפלדה, נלחמים יחד, ישנים יחד, צוחקים יחד".
רס"ל במיל' אהרון מרכס, אחד מחייליו של שפיטליק סיפר על התקופה שעברו יחד במלחמה: "חודשיים וחצי חיינו ביחד. הייתי התותחן שלו. אני סומך עליו בעיניים עצומות, באמת. אימא שלי תמיד הייתה רגועה שאני איתו".
גדוד 7421 של חטיבה 4 הוא גדוד המילואים שנמצא הכי הרבה זמן בעזה. הראשונים שנכנסו לתמרן והאחרונים לצאת. 120 יום שהם לא ראו את הבית שלהם ועדיין - חייליו של שפיטלניק מביעים כלפיו הערכה רבה: "הוא המ"פ מספר 1 בארץ, בן-אדם שאפשר לסמוך עליו בעיניים עצומות בקרב. אנחנו אוהבים אותו מאוד", אמר רס"ר במיל' איתמר שלזינגר, אחד מהחיילים בפלוגה.
שפיטלניק סיפר שחייליו הפכו למשפחה שלו בארבעה חודשים האחרונים: "עכשיו יש לי עכשיו שתי משפחות - אחת בבית ואחת פה".
רגע לפני הכניסה לעזה, התמונה המשפחתית של שפיטלניק השתנתה. אימו, שחלתה בסרטן חצי שנה בדיוק לפני המלחמה, נפטרה. איתמר הגיע ללוויה והספיק להיות בשבעה יום וחצי בלבד. "הרבה אנשים חשבו שאיבדתי את זה", אמר שפיטלניק. "אבל נראה לי שלמי שמחזיק באחריות של להוביל אנשים בקרב - זה ברור. זה היה מאוד מורכב רגשית, אבל זו הייתה לי החלטה קלה". הוא סיפר שבתוך המלחמה הזאת ההיגיון השתנה והיה לו ברור שהחיילים שלו לא נכנסים לעזה בלעדיו: "הפלוגה שלי, אני המ"פ שלה, אז אני חייב להיות שם - לא משנה רגע מה קורה לי בעורף. ואני מאמין שגם אימא שלי הייתה רוצה שכך זה יהיה".
שבועיים לאחר מכן, שירן, אשתו של איתמר, נפצעה מרסיסים של רקטה שנחתה לידה וליד ילדיהם באמצע נסיעה באיילון. היא אושפזה בבית החולים עם פציעה ברגלה, וגם כאן התמודד איתמר עם דילמה גדולה. "בהתחלה אמרתי לה שאני לא חוזר", שיתף. "הייתי כל כך נעול על המשימה ועל מה שהיינו צריכים לעשות. אבל שירן הסבירה לי שאני מבולבל ושצריך אותי בבית כי הילדים בלי אימא ואבא וזה היה כמו אגרוף בבטן. בסוף יצאתי לכמה ימים להיות איתה ואיתם".
בזמן הלחימה, איתמר נפצע בראשו מחפץ חד שנזרק לעברו ונזקק לתפרים. גם אז בחר שלא לעזוב את החיילים שלו: "מה שמשאיר אותנו פה זה האנשים", הסביר. "אני בפלוגה 11 שנה. הם לגמרי משפחה. הכול זה הם, אני זה לא האירוע".
החזרה הביתה
בתחילת החודש הם סוף-סוף יצאו מעזה. רגע לפני החזרה הביתה ערכה להם החטיבה יום בו הם יכלו לדבר ביחד על מה שעברו עם אנשי מקצוע, בתקווה שהנחיתה בבית תהיה קלה יותר. "אנחנו יוצאים מפה בגאווה גדולה על כל ההצלחות המטורפות שהיו לפלוגה שלנו ולגדוד בלחימה הזאת", הוא הוסיף.
שירן שפיטלניק, רעייתו של איתמר, שיתפה שבעיניה שניהם עשו את הכי טוב שיכלו - כל אחד בגזרתו: "בבית הייתה שמחה ושגרה וגם הרבה עזרה שאפשרה לזה לקרות". היא המשיכה: "כשהוא היה שם, אז אמרתי לו: 'אני סומכת עליך ואני יודעת שאתה עושה מה שאתה צריך, ושאתה עושה את זה הכי טוב שלך ואנחנו בסדר וחזקים.' לא ראיתי לנכון להאיץ בו, כי זה לא שהוא מחליט לא להיות בבית אלא יש אירוע שקורה וזה גדול ממנו".
שפיטלניק שיתף שבזמן הלחימה בעזה חשב הרבה על רגע החזרה לביתו: "דמיינתי הרבה את הרגע שאחזור הביתה ופשוט אהיה עם האהובים הקטנים שלי. חיבוק מהילדים זה הכול, לא צריך יותר מזה כלום. הפשטות של החיים זה מה שאתה מדמיין וחולם כשאתה שם בפנים".