למרות שהמחבלים היו קרובים לביתה באופקים ב-7 באוקטובר, שרית שרעבי, נשואה ואימא ל-3 ילדים, ניסתה לשים מאחוריה את מאורעות השבת השחורה, עד כמה שאפשר, ונכנסה למצב נתינה. היא השתדלה להיות עסוקה בעשייה למען החיילים והכוחות הלוחמים, אפתה עוגות ובישלה. באחד מן הימים היא שיתפה לקוחה שלה במשאלת לב שלה לארח חיילים אצלה בבית, היא לא חשבה שפליטת הפה הזו תהפוך למציאות כל כך מהר ובעוצמה כזו.
אחרי כמה ימים הלקוחה שלה התקשרה אליה ושאלה אותה אם תהיה מוכנה לארח 20 חיילי גולני אצלה בבית, חיילים שלא היה להם איפה לישון אחרי היציאה מעזה. "אמרתי בטח", נזכרת שרית, "כל כך התרגשתי, לא ידעתי איפה הם ישנים וכל כך רציתי לתת להם פינה חמה". תוך כמה שעות ארגנו שרית ובעלה אילן את מרתף ביתם ל-20 החיילים הראשונים שהגיעו. אלה היו חיילי גולני, חלקם בשירות סדיר וחלק אנשי מילואים. "המרתף שלנו הוא גדול, 100 מטר מרובע, מחולק לחדרים. סידרנו להם מזרנים ומקררים מלאים באוכל ממש, בית קטן בערבה", מספרת שרית.
"ההורים שלחו לי פרחים"
עד מהרה החיילים הרגישו בבית, "הם בישלו במטבח שלי והכינו לי ולילדים אוכל ודאגו לי כשלא הרגשתי טוב", מספרת שרית. "התחברנו מהר מאוד. הם היו כמו הילדים שלי". החיילים הצטרפו לילדים המתבגרים של שרית שגרים בבית, "בהתחלה זה היה קצת מוזר, כי הילדים לא יכלו להיות חופשיים כל כך בבית שלהם, אבל מהר מאוד כולם התחברו ואכלו ביחד, החיילים אפילו הוציאו לי את הכלב לטיול".
במשך חודשיים וחצי לנה קבוצת החיילים בבית של שרית. היחסים נהיו קרובים ואפילו נפתחה קבוצת וואטסאפ שמאחדת את כל החבורה - "הסיירת של שרית". ולמרות שעברו שבועיים מאז שהחיילים עזבו, שרית עדיין בקבוצה, והיא והחיילים עדיין מתעדכנים מה קורה.
"הייתי כמו אימא בשבילם, רציתי שהם ירגישו בבית", משתפת שרית. "הם היו קוראים לי 'אימא שרית. הרגשתי כמו אימא ל-33 ילדים – הם הגשימו לי משאלה, זה היה חלום שלי להיות אימא להרבה ילדים. ההורים של החיילים היו שולחים לי זרי פרחים בשישי כתודה על האירוח שלי. הייתי ממש מובכת, עשיתי את זה אך ורק בשביל לעזור", היא אומר ומסכמת: "בכיתי כשהם הלכו, היה לי מאוד קשה, אני כבר מתגעגעת אליהם ואין ספק שאעשה זאת שוב".
