עם תחילת הלחימה פונו שרה ואבנר כהן ממושב תקומה בנגב הצפוני למרכז הארץ. הבית שלהם במושב, כמו של מפונים נוספים, נותר ריק מאדם. אך הכול השתנה כשאחד הבנים שלהם קיבל שיחת טלפון מלקוח שלו, שסיפר לו שהבת שלו משרתת באזור במוצב קטן ללא תנאים ושאל אם תוכל ללון עם חברה אצלם בבית. הזוג הסכים, ועד מהרה פתח את דלת ביתו, ואת ליבו, ליחידה שלמה. במשך יותר מחודשיים ישנו חיילי היחידה, במקום במוצב צבאי רחוק, בבית "אמיתי", עם מקלחת, שירותים מטבח מאובזר ואפילו מכונת אספרסו.
"זה מטורף מה שהם עשו. אני הייתי בהלם בהתחלה. בחיים לא הייתי עושה את זה ואני מודה להם על כל רגע שיכולתי להתארח בביתם", מספר רס"ן אסף פרי, חייל מילואים במכלול האש הקדמי של חטיבה 188 שלחמה בעזה, ששהה בבית משפחת כהן במשך חודשיים.
בשלב מסוים חזרו תושבי תקומה לבתיהם, אבל שרה ואבנר החליטו להישאר במרכז, ואת הבית שלהם המשיכו להעמיד לרשותם של החיילים. "הם ביקשו שנשמור על ההפרדה בין בשר לחלב והייתה להם רק עוד דרישה אחת: שנשאיר את הנעליים בחוץ", מספר בהתרגשות פרי. "אני ישנתי על השטיח בסלון שלהם, אחרים ישנו בחדרים. השקינו להם את העציצים, אכלנו בבית ושתינו קפה במכונת האספרסו שלהם, ואת הכול הם נתנו מכול הלב", הוא מוסיף.
"מי שעושה בלגן – דמו בראשו"
אסף ואנשי המילואים ביחידתו עבדו במשמרות. תחילה הציע להם הצבא ללון באזור במרחק שעה נסיעה משטח הפעילות שלהם, אך כשמשפחת כהן פתחה את ביתה, התחושות כבר היו אחרות, "במקום לישון במוצב צה"לי קר, ישנו בבית עם שטיחים, סלון, טלוויזיה ומקלחת חמה, עם עשרות נעלי צבא שמחכות מחוץ לבית ו-30 מדים שתלויים על מתקן הכביסה בחוץ", מוסיף פרי, שיצא מהבית רק בשבוע שעבר.
"כל הזמן השתדלנו להשאיר את הבית נקי", מתאר הלוחם. "בקבוצת הוואטסאפ של היחידה, בתיאור הקבוצה, אפילו כתבנו לכולם שכתובת המגורים שלנו היא בתקומה וש'מי שיעשה בלגן דמו בראשו'", הוא צוחק.
"בהתחלה היה קצת מוזר לישון בבית של אנשים שאתה לא מכיר אבל פה היה בדיוק היה היופי, כי מצד אחד אתה כל היום במשמרת גיהינום, מחסל מחבלים מהאוויר, שומר על הכוחות בשטח ובאדרנלין מטורף. אתה מבין שאת הנלחם על הנורמליות של המדינה ובסוף המשמרת אתה חוזר לבית עם עם פינת אוכל וספרים".
אריאל כהן, בנם של שרה ואבנר, מספר על ההחלטה של הוריו לאפשר לחיילים לגור בבית שלהם: "ההורים שלנו, וכנראה של עוד המון אנשים בארצנו המהממת, הם אנשים טובים שתמיד ישמחו לפתוח את ביתם ולתרום את חלקם לעזור איפה שאפשר, על אחת כמה וכמה כשמדובר בחיילי המילואים שלנו". אריאל גם מבקש להדגיש שההורים שלו הם לא היחידים, גם במושב של הוריו וגם במקומות אחרים בארץ משפחות שפונו מביתן, מאפשרות לחיילים לגור בבית ותורמות את חלקן למאמץ הלאומי.
כולם השתתפו בקרצוף הבית
בשבוע שעבר עזבו אסף והיחידה שלו את בית משפחת כהן, לא לפני שכולם, ללא יוצא מן הכלל הפשילו שרוולים וניקו את בית המשפחה. "מהצעירים בינינו עד למבוגרים כולם השתתפו בקרצוף הבית, אפילו הבאנו מנקה שתנקה. השארנו להם מתנה ותמונה של כולנו אבל מגיע להם יותר כבוד מזה".
אסף, מרצה ואיש חינוך במקצועו, כתב פוסט בפייסבוק שבו תיאר את החוויה יוצאת הדופן ואת מה שהרגיש כשהתארח בבית המשפחה:
"הם פתחו את הלב, ואת הדלת. נתנו את הנשמה – וגם את המטבח והסלון, החדרים, השירותים והמקלחת. אמרו קחו חיילים יקרים את הבית שלנו, ותרגישו בבית. רק אם אפשר בבקשה, תשאירו את הנעליים בחוץ. ואנחנו באמת הרגשנו בבית. והשארנו את הנעליים בחוץ.
"משפחה שיום אחד פשוט הפכה את הבית הפרטי שלה במושב לסוג של בסיס צבאי. חיילים וחיילות, מילואימניקים שבאים והולכים, ומסתובבים בגרביים על רצפה אמיתית של בית. ויש ספרים ועציצים יפים, ומנורות ותמונות. ושטיח בסלון שזרוק עליו איזה מזרן שזרוק עליו איזה חייל. וגם במסדרון, ובחדר העבודה. מישהו הקים אוהל בפרגולה בחוץ.
"הרבה מיצבים אומנותיים יש במושב הזה, שקוראים לו בשם המופלא - 'תקומה'. חניה פרטית עם ארבעה האמרים, סוללת תותחים במטע תפוזים, פיצוצים בשמיים, שקיעות אדומות, ותערוכה של נעליים צבאיות. אנחנו חוזרים לפנות בוקר מעוד משמרת משוגעת במכלול האש והתקיפה. אין סוף החלטות, לפעמים בתוך שניות בודדות... מי יחיה ומי ימות. כטב"מים וארטילריה, מסק"רים ומטוסי קרב... ואז, משאירים את הנעליים בחוץ, ונכנסים הביתה. ויש תמיד קפה ועוגה, ומרק חם ותבשילים על הכיריים. ואפשר לדבר על זה. או לדבר דווקא לא על זה. לשתוק מעט ביחד, או לבד, לצחוק, לשתף, לפרק מתחים, לעבד... מקלחת זריזה, שינה חטופה והתארגנות למשמרת הבאה. להיות רחוק וכל כך מנותק מהבית, ואיכשהו להרגיש בית, במלחמה על הבית.
"אני חושב על משפחת כהן מתקומה, ועוד הרבה הרבה משפחות בצפון ובדרום. כמה נתינה, וערבות הדדית. כמה טוב לב, וכמה יפה הצירוף המיוחד הזה בעברית - הכנסת אורחים. אתמול נפרדנו מהבית, וקרצפנו אותו בהכרת תודה גדולה. ולקחנו איתנו את הנעליים שהשארנו בחוץ. עד למשימה הבאה".