צה"ל פרסם היום (שישי) תחקיר לפיו יוסי שרעבי, שנחטף לעזה ב-7 באוקטובר נהרג בוודאות גבוהה מתקיפה של כוחותינו. זמן קצר קודם לכן התראיינה בתו אופיר שרעבי לחדשות 12: "יש בי כעס שאת אבא שלי... 100 ימים הוא היה בחיים, אנחנו יודעים, יש הוכחות. בכל זמן קצר זה יכול פתאום להתהפך. איך אפשר להמשיך לשבת ולדבר על זה שאי אפשר עכשיו להחזיר אותם וזה יכול לקחת זמן?"
שלום, אופיר שרעבי. איך עוברים אלייך הימים האלה?
"עוברים ימים קשים ומלאים בשינויים, ולא רגילים. מצבי רוח משתנים".
אפשר בכלל להתרגל לחיים האלה? כבר ארבעה חודשים את בתוך סרט האימה הזה, זה משהו שמתרגלים אליו או שבאמת כל יום זה מלחמה חדשה?
"אפשר להגיד שלקח זמן עד שאני התרגלתי, אבל באיזשהו מקום זה כאילו כל החיים השתנו מ-7.10. זה התחיל הרגל חדש ושגרה חדשה. עם הזמן באמת אתה מבין שזה היום החדש".
כשאת קמה בבוקר, בשנייה הראשונה, את לפעמים שוכחת את כל מה שקרה או שזה כבר עמוק בתודעה?
"זה עובר בלילות קשים, לא להירדם עד שעות מאוחרות".
כן, כל לילה קשה לך לישון?
"כן. לפעמים מאותו יום של 7.10, הפלאשבקים של אבא ומה היה - הלב לא מצליח להיסגר. הייתה תקווה מאוד גדולה שגם הזמן של אבא יגיע ויחזירו אותו כמו את הילדים".
כלומר, לא היה לך בכלל ספק, נכון? היה לך ברור שהוא חוזר.
"היה לי ברור שהוא חוזר, ולכולם, בכל שיחה - 'טוב, הוא חוזר עוד מעט, זה עניין של זמן'. עדיין אני לא מעכלת שזהו. אני לא יודעת איך אפשר להאמין לדבר כזה - אתה מודע שאבא בעזה ואתה מודע גם שהוא יחזור. אני גם חושבת שאני לא רוצה להאמין לזה שאבא שם והוא כבר לא בחיים, אבל זה גם משהו שבסדר היום שלי עולה כל הזמן, כשפתאום זורקים: 'טוב, הוא כבר לא בחיים'. עכשיו צריך להילחם על להחזיר את הגופה שלו, כי אפילו את הגופה אין לי מה לקבור. אפילו הגופה לא נמצאת פה - הטקס שכאילו מכריע. אפילו את זה אין לי פה אז אני חושבת שעד אז אני לא אאמין".
ותוך כדי את מצליחה בכלל לנהל איזשהם חיי שגרה, סדר יום נורמלי, בית ספר, חברות? או שבאמת הכול איזה מין אירוע כזה שקשה לנהל אותו?
"אני חושבת שבמהלך השבוע החברים והשגרה, מה שהיה גם בקיבוץ, עוזר יותר לשקוע בשיחות אחרות ולא שיחות על המצב. אבל כשזה מגיע יותר לעניינים משפחתיים, גם יותר בערב ובלילה, כשחסר ה'לילה טוב' של אבא, וחסרים הנשיקה והחיבוק בבוקר, והקידוש בשישי - זו פתאום דקירה נוספת בלב".
אני רוצה גם להזכיר, לא רק אבא שלך, גם דוד אלי עדיין נמצא שם ומוחזק בשבי, ואת שומעת עכשיו שמדברים על עסקה נוספת באמת כדי להחזיר אותם - ומנגד גם את מי שאומרים שהמחיר כבד מדי, שאסור לעצור את הלחימה, צריך להמשיך עד הניצחון המוחלט, אפילו ראש הממשלה אומר את הדברים האלה. מה את חושבת?
"אני אומרת, רגע, תסתכלו, אני פה, חוויתי את 7.10, הופקרתי כבר ב-7.10 בקיבוץ. אני ראיתי את אבא שלי נחטף. זה היה המבט האחרון שראיתי את אבא שלי. אנחנו אפילו לא יודעים מה קרה שם באותו יום בבית של דוד שלי, ששתי הבנות שלו נרצחו ואשתו. כולם רוצים לסיים איך שאבא שלי סיים? אני לא מבינה איך אפשר להסתכל עלינו בתור המשפחות שמחכות בסך הכול לאהובים שלהן בבית. לקחו אותי מהבית שלי, מהמיטה, יחפה, עם פיג'מה קצרה בקיץ, זה נשמע למישהו הגיוני? נשמע למישהו הגיוני עוד להשאיר אותם שם דקה אחת?"
"יש בי כעס שאת אבא שלי... 100 ימים הוא היה בחיים, אנחנו יודעים, יש הוכחות. בכל זמן קצר זה יכול פתאום להתהפך. איך אפשר להמשיך לשבת ולדבר על זה שאי אפשר עכשיו להחזיר אותם וזה יכול לקחת זמן. תראו, איבדתי את אבא שלי. אני לא יודעת איך אני ממשיכה בחיים, איך אני קמה על הרגליים. וזה לא נושא בכלל שאמור לחכות בצד. זה נושא שצריך לדבר עליו, זה נושא שצריך לעשות אותו עכשיו. לא עוד יומיים, עכשיו".
איך אימא, נירה?
"קשה לה, רואים. אני רואה. אבל אנחנו צריכות להיות חזקות. יש לי את דוד שלי עוד להחזיר, יש לי עוד משפחה של חטופים גדולה מאוד להחזיר הביתה. אני לא יכולה להישבר. אימא לא יכולה להישבר. זה קשה, אבל אנחנו יודעות שאנחנו שם אחת בשביל השנייה".