המלחמה היא בשגרה. אחרי כמעט מאה ימים, אנשים התרגלו. כמו חמש השנים וארבעת החודשים של גלעד שליט - החיים נמשכו. ועבור משפחות החטופים שמוחזקים בשבי חמאס בעזה, המלחמה היא להגיד שזה לא גלעד שליט, ול-136 בני אדם אין חמש שנים לחכות. אולי אפילו לא חמישה ימים.
"אמרו לנו לא לצעוק, אמרו לנו לא להתראיין - אז אמרו", אומרת מירב לשם גונן, אמה של החטופה רומי גונן, מתוך מנהרה באורך 30 מטרים שמדמה את התנאים הקשים בהם מוחזקים החטופים, ושבנייתה בכיכר החטופים בת"א הסתיימה הערב (שישי). "אמרו 'תהיו בשקט, אנחנו מטפלים', אמרו שזה מעלה את המחיר, אמרו הרבה מאוד דברים. זה לא באמת מעניין כי אני לא חושבת שיש מישהו בחמאס שלא יודע מה המחיר של חיי אדם מבחינת ישראל. והיינו שם ברון ארד, גם להם אמרו לשתוק".
רומי גונן, בת 23, נחטפה ממסיבת הנובה. כבר שלושה חודשים היא עם פציעת ירי ביד, בלי טיפול. "אנחנו יודעים שהיא בחיים, אנחנו יודעים שהיא במנהרה, אנחנו יודעים שהיד שהיא נורתה בה במצב לא טוב, שהיא לא ממש יכולה להזיז אותה", אומרת לשם גונן. "היא חובשת אותה לבד פעם בכמה ימים, כשמגיעה אספקה. שלא לדבר על זה שהיא צעירה בידיים של גברים... שראינו מה קרה ב-7 באוקטובר. אלמנט הזמן הוא קריטי".
136 חטופים נמצאים כבר מאה ימים בכלובים בעומק האדמה שבהם אי אפשר אפילו לעמוד. גורלם וחייהם יוכרעו בידי פוליטיקאים. בכמה מחבלים משוחררים הייתם מתמחרים שעה נוספת של התעללות מינית בחטופה בת 20? זה חישוב שיש בו משתנים פוליטיים, וזו תהיה נאיביות לחשוב שלא.
דקל ליפשיץ, נכדו של עודד ליפשיץ בן ה-83 שחטוף כבר 98 ימים, מרגיש במשחק פוקר - כשהז'יטונים הם החטופים. "אנחנו מרגישים שיש רצון של המדינה לקבל עסקה טובה יותר, שהם לא מוכנים להתפשר, שיש להם קו אחד מנחה ושהם לא מוכנים לסגת ממנו. אבל הזמן עובר, ובסופו של דבר ישיגו את המחיר ויגידו 'כל הכבוד'. אבל יחזרו 136 ארונות. אין לנו זמן".
יוכבד, סבתו של דקל, נחטפה יחד עם עודד בעלה מקיבוץ ניר עוז אך שוחררה כעבור שבועיים וחצי "מסיבות הומניטריות". דקל מפחד מאוד שגורל סבו יהיה אחר: "העדות האחרונה שיש לנו עליו זה שהוא שרד את 7 באוקטובר ושהוא היה עם אחת החטופות שחזרה באותו חדר, אבל שיש לו בעיות לחץ דם חמורות אז הוא מתעלף הרבה, ושהוא התעלף פעם אחת ופינו אותו מהחדר, ומשם אנחנו לא יודעים שום דבר".
"20 שנה יכולנו למוטט את חמאס, לחטופים אין 20 שנה לחכות", מוסיף דקל. "אין לנו ברירה - אנחנו לא יכולים להיות בפוזיציה שבגלל שהמחיר כבד אז אנחנו לא יכולים לשלם. המחיר כבד ואנחנו צריכים לשלם, כי אנחנו הבאנו את זה על עצמנו".
"חמאס עשה בסופו של דבר את הדבר בפועל, אבל אנחנו בנינו אותו במשך 30-20 שנה, אנחנו שותפים מלאים למה שקרה שם", טוען דקל ליפשיץ. "כל ממשלה, כל בן אדם שהיה קשור בקונספציה הזו, יש לו אחריות מאוד כבדה בנושא. וכרגע בשביל לצאת מזה באיזה שהיא תמונה של תחילת שיקום - אני אפילו לא קורא לזה ניצחון -זה להשיב אותם הביתה".
עומר ונקרט שנחטף ממסיבת הנובה חולה בקוליטיס. זאת מחלה שפוגעת ברירית המעי, גורמת לדלקת חריפה ואז לעוויתות, כאבי תופת, שלשולים בלי הפסקה, הקאות, שלשולים דמיים, ירידה בהמוגלובין, חולשה, פגיעה במלחים - מצב שיכול להיות ממש-ממש מסכן חיים. במצבי קיצון יכולים להגיע עד לכדי כריתה של המעי. אין לו דקה לחכות לשיפור תנאי העסקה. הוא לא ז'יטון. הוא בחור בן 22 שהמדינה שלו כשלה בהגנה עליו, והיא חייבת להחזיר אותו חי.
"כרגע העתיד שלי בידיים של אנשים מאוד ספורים", אומרת אימו ניבה. "העתיד של הבן שלי בידיים של אנשים מאוד ספורים. 22 שנה דאגנו ששערה לא תיפול מראשו. ב-7 באוקטובר הוא הופקר במסיבה. כרגע אני מתחננת על נפשו של הבן שלי ועל נפשנו כמשפחה. וכאומה".
"אין 'יום של אחרי' אם הם לא חוזרים הביתה. לא תהיה פה מדינה. הם יפקירו וישאירו אותם שם ואני אגדל את שני הילדים שעוד יש לנו בבית? איזו תמונה אני אתן להם?", מוסיף שי, אביו של עומר.
בניכוי משתנים פוליטיים ורצון לנקמה, היה אפשר לסגור עסקת חילופים מלאה כבר לפני חודשיים, עוד לפני התמרון הקרקעי. כי האפקט הכי גדול של האקדח הוא לא כשאתה יורה בו, אלא כשהוא עדיין מונח על השולחן. יכולנו, אבל הרגש גבר על השכל.
עו"ד מיכאל צור הוא מומחה למשא ומתן וניהול משברים שהיה מעורב במהלך הנוכחי, אבל פרש ממנו אחרי שהבין לאן הוא הולך. "ככל שנקף הזמן הסתבר לי יותר ויותר שישנם שיקולים זרים שנכנסים לתוך המהלך. אני חשבתי שהמנדט שיש לצוות באירוע כזה זה להחזיר חטופים וחטופות, ולא ראיתי את זה קורה. אנחנו מגיבים מתוך פאניקה, מתוך זעם. זה לא בדיוק מקדם".