לפני 100 ימים עזבה מיטל כהן את בעלה, שיצא למילואים, ואת ביתה שבצפון הארץ – עם 11 ילדים, אקסבוקס, שלושה כלבים ותוכי – ומאז לא חזרה לשם. הכול התחיל מיד אחרי שפרצה המלחמה. אז גויס בעלה יואב בצו 8 לכיתת הכוננות של המושב שלהם – נטועה שבגבול לבנון – ומיטל התפנתה עם הילדים. תחילה היא טסה לאילת, שם נדדה בין קרובי משפחתה, ואז עברה לבית מלון. לפני שלושה שבועות חשבה שמצאה מקום קבוע יותר ושכרה דירה ליד מעלות, כדי להיות קרובה מעט יותר לבעלה. אלא שגם שם היא לא מצאה את עצמה – ובימים האחרונים שוב עברה לבית חדש, הפעם במושב עין יעקב שבאזור.
"מצאתי את עצמי באחד מהלילות, כשהייתה פעולה צבאית גדולה וחגו באזור הרבה מסוקים, ממש מפחדת", מנסה כהן להסביר מה גרם לה בימים האחרונים לעבור שוב דירה. "הבנתי שאני לא מכירה באזור הזה אף אחד, ושכל עוד יואב במילואים, אני חייבת למצוא בית בקרבת אנשים שאנחנו מכירים, כדי שאם חלילה יקרה משהו ואצטרך עזרה מיידית, יהיה לי למי לפנות. אז שוב עברתי דירה".
עזבו אחרי הטיל הראשון לצפון
"בלילה, אחרי שהייתי צריכה להעביר, שוב, בית עם כל הילדים, קלטתי שכבר שלושה חודשים אנחנו – אימא ו-11 ילדים – חיים על תיקים", משתפת כהן בקושי הגדול שהיא חווה. "חלק מהילדים עם מזוודות, חלק עם צ'ימידנים וחלק רק עם תיקי גב". אבל למרות הקשיים במקום החדש והילדים שמתגעגעים לאבא ולבית שלהם ומפחדים מהמצב הביטחוני, היא מצליחה לשמור על אופטימיות ומאמינה שאפשר למצוא גם הרבה דברים טובים במצב שבו אנחנו חיים.
מיטל ובעלה יואב הכירו בארה"ב לפני 16 שנים והחליטו לחזור יחד לישראל. הם בחרו לחיות לצד הוריו של יואב במושב נטועה שבגליל המערבי, והיא בכלל מאילת במקור. יואב עובד כבר כמה שנים כפרויקטור של משרד החקלאות, ובחודש אוגוסט השנה הצליחה מיטל להגשים את חלומה ופתחה בתי הארחה במושב – אולם עתה, לדבריה, המושב והצימרים דוממים ועצובים.
כבר בשבת השחורה הבינו בני הזוג שעוד רגע וגם הצפון נכנס למערכה והחליטו שמיטל ו-11 ילדיהם יתפנו מהבית. "נועה הבכורה שלנו בת 15, והקטנות ביותר הן תאומות בנות 5", היא מספרת. "באותו ערב ארזתי תיק לכל ילד, ולמוחרת, מיד אחרי הטיל הראשון לכיוון הר דב, כבר עליתי על הרכבת בנהרייה, בדרך לטיסה לאילת". מיטל השאירה מאחור את בעלה וטסה אל משפחתה באילת.
"אחרי שראינו מה קרה בדרום, לא יכולנו להישאר במושב. אפילו אין לנו מנעולים על הדלתות, חיינו במקום טוב של ביטחון וחיים במושב – אבל המציאות השתנתה", מתארת כהן את רגע קבלת ההחלטה. "לא יודעת אפילו מה ארזתי, איך אורזים 11 ילדים ובית שלם ונוסעים?"
הילדים האשימו: "איך ברחת מהבית?"
"אילת תמיד הייתה יעד מיוחד לילדים", מספרת כהן. "זה היה נשמע להם כמו אטרקציה". אבל למרות זאת ההתחלה בעיר לא הייתה קלה. בשבוע הראשון באילת התפצלו הילדים בין בית אחותה של כהן לבית אימה. "הם ממש התגעגעו למושב והיה הרבה לחץ, היה קשה להם שאבא שלהם נשאר שם. הם האשימו אותי שנטשתי את אבא שלהם והיו אומרים לי, 'אבא לא היה עושה לך את זה, איך ברחת מהבית?' ניסיתי להסביר, אבל הם לא הבינו, כי מבחינתם הבית שלהם הוא המקום הכי מוגן שיש".
"בשבת הראשונה בלי אבא היה להם קשה במיוחד – והם היו במקום שהם לא רגילים אליו", מספרת כהן. שבוע לאחר מכן, ובזמן שהמושב שלהם התפנה לנתניה, עברו היא וילדיה למלון "מלכת שבא" באילת ושהו שם יחד עם תושבי שדרות. "קיבלנו שלושה חדרים לבנות וחדר לבנים – והם נורא התרגשו מזה שהם בבית מלון, ולא סתם בית מלון, מלכת שבא", מספרת כהן. "אמרתי להם שיעריכו את זה שניתנה להם האפשרות להעביר שם את הזמן שיש לנו מחוץ לבית. ובמלון באמת עטפו ופינקו אותנו".
מה עושים עם 11 ילדים במלון ללא מסגרות? כהן מצאה את השיטה: "לשחרר, להרפות, לימודים גם ככה לא היו, ובכל מקרה אי אפשר להתפנות ללימודים כשהראש במקום אחר". במשך חודשיים וחצי היו כהן וילדיה חלק מתושבי שדרות. "בזמן הזה אני חיה את הרגע, אין שום מטרות, רק לעבור עוד יום, לשמח את הילדים ולצבור חוויות", היא מתארת, וברקע הגעגועים העצומים של הילדים לאביהם. "יואב הגיע בפעם הראשונה אחרי שלושה שבועות לאילת ליומיים. זה היה כמו בסרטונים האלו, הילדים רצו אליו וקפצו עליו בטירוף. הם גאים בו ממש", מספרת כהן בגאווה.
טיל נ"ט פגע בבית במושב
ובינתיים, כשיואב ואחיו נשארו להגן על הבית, הם קיבלו באחד מן הימים סרטון שרואים בו טיל נ"ט פוגע באחד הבתים במושב ששהו בו חיילים. השניים לא היססו, ותחת אש נכנסו לעזור לחלץ אותם. "בצפון הפחד היה תמיד שיחדרו מחבלים, אבל בכל זאת גרנו בבית ללא פחד. עכשיו אני מבינה שכל הזמן הזה הם תצפתו עלינו. באחד מהסרטונים שקיבלתי רואים איך הם מסתכלים על הבתים שלנו מהצד שלהם. זה נורא מפחיד".
מלבד ההתמודדות היום-יומית של כהן עם החיים הרחק מבעלה, היא צריכה להתמודד גם עם הפחדים והחששות של הילדים. "באחד מהערבים במלון", היא נזכרת, "הבת שלי באה אליי ואמרה לי שהיא הניחה באחד המדפים בקבוקי מים ובמבה. היא אמרה לי שאם קורה משהו, אחביא את הילדים בארון והם כבר יסתדרו. אומנם הם לא מחוברים לרשתות החברתיות, אבל באילת הם שמעו את הסיפורים של ילדי המועצה האזורית אשכול, שנמצאים איתנו, וגם אני משתפת, אני לא יכולה להסתיר מהם", היא מסבירה.
אחרי שבועות מספר החליטה כהן ברגע של אומץ לנסוע למושב כדי להביא לאילת בגדים ודברים נוספים שהיו חסרים להם. "נסענו בבגדי קיץ, אז נסעתי להביא בגדי חורף ועל הדרך הבאתי את שני הכלבים שלנו ואת התוכי. גם הוא התאכסן איתנו במלון".
כהן היא אישה אופטימית ולה אמונה גדולה, אולם חודשיים וחצי אחרי שעזבה, הגעגועים הגדולים הביתה, לפינה שלה, לבן זוגה, למוזיקה ולריקודים שהיא כל כך אוהבת כמעט הכריעו גם אותה. "החלטנו לחזור לצפון, שכרנו בית ליד העיר מעלות ורשמתי את הילדים למסגרות", סיפרה. אלא ששבועיים לאחר מכן עזבה שוב למושב אחר באזור, שבו גרים אנשים שהיא מכירה.
לכהן היה חשוב שהילדים ינסו לחזור לשגרה. "עכשיו הכול עליי", היא צוחקת, "אני מסיימת את הפיזורים בבוקר למסגרות ב-9 וחצי ומתחילה את האיסופים כבר ב-12 וחצי בצוהריים. בארוחות שישי יואב היה מבשל, עכשיו הקניות והבישולים עליי. אני לא מוצאת את עצמי. אבל עכשיו הילדים עוזרים יותר, הם מבינים את המצב ותומכים זה בזה".
"כמעט שלא רואים את יואב"
"אני חושבת שעכשיו קל יותר ליואב", משתפת כהן. "המחשבה שהוא היה רחוק מאיתנו מרחק שעות נסיעה אחת ושהיה קורה משהו – זה שיגע אותו. עכשיו אנחנו קרובים יותר, אבל עדיין כמעט שלא רואים אותו. הילדים עדיין לא התרגלו למצב החדש, יש להם המון חששות, חלקם לא מצליחים לישון בלילה. הדרך עוד ארוכה, אבל אני מנסה שלא להיכנס למקום של הקושי".
"כל אחד יש לו תפקיד בניצחון במאבק הזה, הנשים הן העורף ואני חייבת להיות חזקה", אומרת כהן ומקרינה חוזק ונכונות להתמודד עם האתגרים שהמצב מזמן לה. "התפקיד שלי הוא לתת לבעלי כל מה שהוא צריך כדי שיוכל לתת בחזרה לעם ישראל ולשמור על הבית".
אומנם החזרה צפונה, לאזור המוכר, מאפשרת שגרה מסוימת, אך המון שאלות מעסיקות את הזוג כהן. "המציאות במושב שלנו, נטועה, השתנתה לרעה. הוא לא יחזור להיות המקום הבטוח שהיינו רגילים אליו", מסבירה מיטל. "לסדר מנעולים בבית יכול טיפה להרגיע, אבל עכשיו אני לא רואה איך אני חוזרת לבית הזה. חיזבאללה זה לא חמאס, הכוח שלהם גדול יותר. אין לנו בית לחזור אליו כל עוד הם על הגבול מתצפתים, אלא אם יהיה מהלך צבאי חריף שירחיק אותם".