בלילה שבין 6 ו-7 באוקטובר 2023 חווה דביר עדני כנראה את אחת התפניות המטלטלות שיכול לחוות אדם בלילה אחד. עדני, מפיק מסיבות "ליברליות" במקצועו, עסק עד השעה שלוש באותו הלילה במסיבה שאותה הפיק, ואז פרש לישון בביתו הסמוך. האזעקה שהעירה אותו שלוש שעות לאחר מכן זרקה אותו למציאות רחוקה מאוד מחיי הלילה של תל אביב - ואל עיסוקו הנוסף, חובש וראש צוות בארגון "איחוד הצלה".
"הייתי מאוד מאוד מאוד עייף. ישבתי עם חברים ואמרתי להם 'תקשיבו, אני הולך לישון, אני כבר בקושי הולך'. בשלוש הלכתי לישון ובשש וחצי אני קם לאזעקות, מדליק טלוויזיה ומבין שקורה משהו שאני לא מבין", נזכר עדני. אחרי בערך שעה של התאוששות, כשהוא מתחיל להבין מה מתרחש, אירגן עדני אמבולנס ודהר דרומה: "כבר באזור שדרות התחלתי לראות גופות על הכביש. ואני מתחיל לנסוע בין גופות".
"אני זוכר בחורה ועוד גבר לידה, היו להם צמידים של הנובה והם היו רחוקים מהמסיבה בכלל", הוא משחזר. "ראיתי שאף אחד לא ניגש אליהם, ואז הבנתי שאם המצב כזה שיש גופות זרוקות על הכביש ואפילו לא מפנים אותן, מה שקורה בטלוויזיה זה אפילו לא רבע ממה שקורה שם. ככל שאני מתקדם יש מוות בכל מקום, גם מחבלים מתים וגם הרבה הרבה צעירים".
נחזור אחורה, דווקא אל כובעו הראשי של עדני, זה של המסיבות ה"ליברליות" - מה שפעם בימים אחרים היה נהוג לכנות "מסיבות חשק", אבל אנחנו בעידן של גיוון וחשק הוא מושג מורכב. אז אני מבקש מעדני לחדד: "זה מעטפת לקשת של מסיבות שיכולות להיות ממוקדת BDSM לצורך העניין. אבל יש את ה'קליניקה', זה ליין מסיבות שהוא מיני אבל לא ממוקד BDSM - יש אנשים שסתם נהנים להתלבש בצורה סקסית או משהו כזה וללכת הביתה. יש גם מסיבות הארדקור שהן חילופי זוגות. זו הנישה ובסוף הכול תחת הקשת הליברלית. אני גם מפיק מסיבות כלליות, 'סתם' מסיבות, של קהל רגיל בתל אביב".
עם רעמה צבועה סגול לראשו וציפורניים ארוכות צבועות גם הן בצבע המזוהה עימו, קשה מאוד להתעלם מדמותו של עדני. להכתיר אותו כ"דמות צבעונית" יהיה עוול, כי הוא הרבה מעבר. הוא בן 33, נולד בכפר סבא, ובגיל 6 עבר עם משפחתו לשכונת רמת שלמה החרדית בירושלים - ונזרק לתוך מסלול אופייני למי שגדל בשכונה: תלמוד תורה, ישיבה, נישואים בגיל 19 ושני ילדים.
גם את העיסוק בענייני ציבור הוא החל בגיל צעיר, בהתחלה כפעיל ב"איחוד הצלה" בירושלים - מה שחשף אותו באופן ישיר לכמה מאירועי הטרור הכי גדולים שהיו בעיר, ומה שהוביל אותו בהמשך להקים את "דיווח ראשוני", אתר חדשות חרדי שהיום פעיל כדף פייסבוק. אבל בגיל 28, אחרי שהתגרש ועוד הספיק להינשא בשנית בנישואי בזק שנמשכו חצי שנה, חלה התפנית הגדולה בחייו. מאז, הוא מתגורר בתל אביב וכפי שהוא עצמו מגדיר זאת "נהנה מכל מה שיש לעיר הזו להציע", והמבין יבין.
עדני חוזר ונזכר ברמת שלמה של ימי ילדותו: "זו שכונה שמחולקת לפי רחובות, שלכל רחוב יש לו את הקהילה שלו. אני גדלתי ברחוב של הליטאים. הצד השני ממולנו חב"דניקים ברמה שלא מוכרים שם דירה למישהו לא משלהם. במקרה המשפחה שלי הם ספרדים. אבל גדלנו בשורה של הליטאים, אז לא ממש הייתי קשור לשכונה לצד שלי. אוריאל גדל ברחוב לידי".
אוריאל הוא אוריאל ברוך בן ה-35, תושב גבעון החדשה, נשוי ואב לשניים שבאותה שבת שחורה בילה בפסטיבל נובה עם חברו מיכאל יואב ז"ל. שניהם ברחו מאתר המסיבה ברכב מיד עם תחילת המתקפה: גופתו הירויה של מיכאל נמצאה ברכב באזור מפלסים, ואילו אוריאל נחטף לעזה. פרט לסרטון ששחרר חמאס באותו יום ובו נראה אוריאל לזמן קצר בלבד שכוב על כביש כשהוא בחיים, דבר לא ידוע על מה שקרה לו באותו הבוקר ומה עלה בגורלו מאז: אחרי שלושה שבועות, המשפחה של אוריאל קיבלה אישור שנחטף.
134 חטופים: השמות, התמונות והסיפורים
"אוריאל ממשפחה ספרדית דווקא יותר פתוחה, אולי הכי פתוחה שהייתה בכיתה, משפחה יותר מתירנית נקרא לזה ככה. זו קהילה מאוד סגורה, כל אחד והבית שלו", מספר עדני על חבר הילדות. "זה גם נותן משנה תוקף לחוויה שלך בבית הספר - לא תמיד אתה חווה את זה בזמן אמת כמשהו לא פשוט, רק אחר כך אתה מקבל את התמונה".
שניהם נולדו למשפחות ספרדיות-מסורתיות שהלכו והתחרדו, עזבו את מרכז הארץ ועברו לשכונה החרדית החדשה שנבנתה באותן שנים ואכלסה משפחות חרדיות מבוססות ומיוחסות. בתלמוד התורה שבו שניהם למדו, מספר עדני, למד איתם יחד באותה הכיתה בן של אחד משרי ש"ס. הרקע הדומה קירב את השניים: עדני מספר שבאותן שנים, אחרי שהגיע לשכונה בכיתה ג' ולא הכיר אף אחד, ברוך היה למעשה חברו היחיד.
"לי אישית היתה ילדות מאוד-מאוד קשה ברמה החברתית", משתף עדני. "לא היו לי חברים, אפילו ספגתי אלימות וכל זה כמעט ולא הגיע אל ההורים שלי. הייתי ילד שמרביצים לו, ילד שלא משתפים אותו במשחקים. והוא (אוריאל ברוך - י.כ.) היה הגשר שלי לשאר הכיתה. עוד בזמן של טלפון מנגו היה יום אחד שאיכשהו הברחנו טלפון לבית הספר. בשונה מכולם, היינו גרים הכי קרוב אחד לשני בשכונה. אז עוד איכשהו היינו נפגשים אחרי הלימודים".
כשהגיעו לכיתה ז' עבר עדני ללמוד בתלמוד תורה אחר, ומשם המשיך לישיבה מרוחקת. פה ושם עוד היו מתראים בשכונה, אבל עם הזמן הלך והתמוסס הקשר. ואז, לפני כשנתיים, אחרי 15 שנה של נתק מוחלט, קיבל עדני הודעה מאוריאל - היום כבר נשוי ואב לשניים: "מה קורה? מה המצב? אני רוצה לבוא למסיבה".
"מבחינתי זה היה כבוד גדול, כי הוא הילד שיודע מאיפה באתי", הוא אומר. "לא משנה מה אני אסביר עכשיו לבן אדם שיושב לידי, הוא לא יודע מה שאוריאל יודע. הוא היה שם יום-יום, הוא יודע עם מה ועם מי התמודדתי - עם המשפחה ועם השכונה. פתאום אני רואה אותו במסיבה, ואני זוכר שעמדתי בצד ואמרתי לו 'אתה רואה? תראה איזה יופי. אתה זוכר איפה היינו פעם?'. הוא הגיע לעוד מסיבות שלי, ותמיד אני עזבתי את כולם ובאתי להיות לידו כי היה לי כיף להיות איתו".
"יש מישהו שיש לך שפה איתו שאין לך עם אף אחד אחר. הוא יודע שכולם דחו אותך ואף אחד לא היה חבר שלך בשום צורה. אני לא יודע איפה כל האנשים האלה שדחו אותי. מה הם עושים היום בחיים? כנראה שאם הם היו עושים משהו משמעותי, אני הייתי יודע מזה".
ואיך נראו חייו הבוגרים של ברוך לפני החטיפה? עדני אומר שההתקרבות ביניהם, שהייתה חמה מאוד, גם הייתה איטית למדי: ברוך לא שיתף אותו במיוחד בתהליך השינוי שהוא עצמו עבר. כפי שניתן להבין, אצל אוריאל הכול היה הרבה יותר סולידי ואיטי: "הוא התחיל יותר לחקור את העולם הזה של מסיבות בתל אביב. הוא לא עסק בלהגדיר ולשייך את עצמו, ובגלל זה הוא הלך יום אחד למסיבה הזאת, ויום אחד למסיבה אחרת ויום אחרי למסיבה מסוג אחר. אני חושב שזה משהו שמשותף לכל האנשים שהיו בנובה, הם אנשים שההגדרה זה לא מה שמעניין אותם, הם באו ליהנות ותקרא להם ככה או תקרא להם 'קוף', מה אכפת להם? הם באים ליהנות".
אם יש דבר אחד שמתסכל את עדני במיוחד היא תחושת ההחמצה על תהליך ההתקרבות שנקטע באיבו. החברות הזו, שהצליחה לעבור כל כך הרבה תפניות ומכשולים, תצליח לגבור גם על המכשול שהציב בפניה חמאס. בכך עדני משוכנע - ומייחל לרגע שישמע שאוריאל ברשימת המשוחררים.
