מיכל מזרחי ז"ל הייתה רק בת 34 כאשר הביאה לעולם את אור. במהלך הלידה גילו שיש לה סרטן בצוואר הרחם, ולאחר שנה וארבעה חודשים היא נפטרה. זו הייתה הפעם הראשונה ולמרבה הצער לא האחרונה, שהמוות התדפק על דלתה של משפחת מזרחי. "הכול מחוק לי מהתקופה הזו, אני לא זוכרת שום דבר, רק את היום שבו היא נפטרה, ואת החיים שהתחילו ביום שאחרי", מספרת סתיו מזרחי (28) נשואה ואימא לשני ילדים, מפתח תקווה.
אביה של סתיו נשאר לטפל לבדו בשלושה ילדים בגילאי 8, 10 ושנה וארבעה חודשים, ובמקביל פרנס את המשפחה בעבודות אינסטלציה. "היו לו כוחות מהשמיים כי הוא לא קיבל הרבה עזרה מהמשפחות, נאלצנו להתמודד, לא הייתה ברירה אחרת. אבא בנה לנו בית שעברנו אליו אחרי כמה שנים, כי לא היה מסוגל להישאר בדירה שאימא הייתה בה, כל מה שרצינו וביקשנו תמיד נתן, זה אבא שלא היה מסוגל להגיד לנו "לא".
סתיו מספרת שהיא ואחיה למדו לחלוק ביניהם את נטל המשימות, כדי להקל על אביה. "אבל אני ושחר תמיד היינו רבים, כמו כל האחים, ואור היה התינוק שלנו. אבא היה עובד שעות ארוכות, אני ושחר היינו חוזרים ביחד מבית הספר, ולמדנו עם הזמן לעשות את מטלות הבית, לפעמים לקחנו את אור מהגן, כל אחד מאיתנו היה נותן משהו".
"לא האמנו שזה שוב קורה לנו"
לאחר שסתיו התחתנה ועזבה את הבית, אביה נותר עם שחר ואור. שחר הצטרף לאביו בעבודות אינסטלציה, ובשעות הפנאי, טיפח תחביב משותף לו ולאור – רכיבה על אופנועי שטח. באחד מימי הבחירות לפני כארבע שנים, החליטו אור ושחר לצאת לרכיבה בשטח. סתיו שהייתה אימא טרייה, יצאה עם אביה ובנה בן החודש לטיול, שנקטע על ידי שיחה שהתקבלה מהמשטרה. "התקשרנו מייד לאור והתברר לנו שהוא ראה את הכול. הם היו באזור בית יהושע, סמוך לגשר נחל פולג, אור למזלו, נתקע עם האופנוע שלו, ושחר לא שם לב והמשיך עד שרכבת שהגיעה דרסה אותו, הוא עף כתוצאה מהפגיעה ומת במקום".
סתיו מספרת, שאור, שהיה אז רק בן 17 התקשה להתמודד עם מותו של אחיו הגדול, איתו היה לו קשר קרוב. "לא האמנו שזה שוב קורה לנו, היינו בהלם, היה הרבה עצב ובכי בבית, ולאור היה קשה יותר מכולנו, כי הוא זה שראה את אחיו האהוב נהרג".
כשהגיע מועד גיוסו של אור, לאחר האבידות שספגה משפחתו, הוא התלבט רבות אם להתגייס. "אמרנו לו תעשה מה שאתה רוצה ולא מה שאנחנו רוצים, ושאנחנו לא נעצור אותך. אור החליט שאם הוא מתגייס זה יהיה רק לקרבי. לאחר מיונים הוא גויס לסיירת נחל. היו לו הרבה קשיים בשירות, והיה מאתגר מכל הבחינות, הוא נשבר לא מעט אבל עבר את זה".
בבוקר ה-7 באוקטובר, סתיו, אברהם ואסנת, מי שהייתה בת זוגו של אור בשלוש השנים האחרונות היו אמורים לנסוע אליו לכרם שלום, שם הוצב, כדי לבלות איתו ולפנק אותו באוכל ביתי. "אור התקשר לאבא שלי בשש ועשרים ואמר שיש בלגן ושידבר איתנו יותר מאוחר. אחרי כמה דקות הוא התקשר אליי ושאל אם אנחנו באים, אמרתי שכן, ושטילים לא מפחידים אותנו, אור אמר שנהיה בקשר. האחרונה שדיברה איתו זו אסנת, הם דיברו בשיחת וידאו, ובסוף השיחה, לאחר שכנראה הוא ראה את הרכב של המחבלים מתקרב אליו, הוא אמר לה: 'אני עומד למות', והשיחה נותקה".
אור כבר לא התקשר יותר. במהלך כל השבת, אברהם וסתיו ניסו לאתר אותו, ללא הצלחה עד יום ראשון שבו הגיעו נציגים לבית אביה עם בשורת איוב בפיהם. "אבא שלי התקשר אליי בצרחות, לא יודעת איך הגעתי לבית שלו, נסעתי כמו מטורפת".
"אימא, יורים עליי"
אף נציג רשמי לא מסר למשפחת מזרחי את פרטי תחקיר האירוע שבו נרצח אור. את הדקות האחרונות בחייו, מהרגע שנותקה השיחה עם אסנת, הרכיבו אברהם וסתיו באמצעות מידע שאספו מחברי היחידה של אור, ומסרטון שאיתרו בטלפון הנייד שלו, אשר הגיע לידיהם כשהוא מחורר מכדורי ירי, מספר שבועות לאחר מותו. "אור צילם בסרטון את השמיים, והניח את הטלפון לידו, המסך חשוך אבל שומעים בסרטון את הכול: את הירי שהוא ירה על המחבלים, את הזעקות שלו: "אימא, אימא יורים עליי!", אח"כ זרקו עליו משהו והיה פיצוץ גדול, ואז שומעים את המחבלים אומרים אללה אכבר, ואת אור כבר לא שומעים יותר".
סתיו מספרת בכאב גדול כי אחיה הקטן הופקר לחלוטין לבד בשטח, להתמודד עם המחבלים. "הם היו כמה חבר'ה במוצב, בבוקר מוקדם כשרק התחיל הבלגן, והיה חשש לחדירת מחבלים, המפקד אסף את חברי היחידה, הכניס אותם לרכב ואמר לאור: "אתה לא בא איתנו, אלא נשאר פה לשמור על הציוד". במהלך הנסיעה, הם נתקלו במחבלים, המפקד קיבל כדור בראש ומת במקום. הם חזרו למוצב כדי שאור יצטרף אליהם ללחימה, וראו אותו שוכב ללא תזוזה. רז, חבר שלו, ניער אותו וצעק: "מזרחי, קום!" הם סחבו את אור ואת המפקד למטבח, כיסו אותם, שני חיילים שמרו עליהם בתוך המוצב ושניים אחרים נלחמו בחוץ שבע שעות כדי שלא יחטפו את הגופות שלהם. הם לקחו מאור ומהמפקד את התחמושת, נלחמו עם מה שהיה, והרגו מחבלים רבים. אח שלי הרג לפחות שני מחבלים לבדו, הוא היה גיבור".
אור היה אמור להשתחרר כשבועיים לאחר היום שבו מצא את מותו, סתיו מאמינה שהוא היה ממשיך לטרוף את החיים כפי שעשה מאז ומתמיד, וביתר שאת מאז ששחר נהרג. "הוא כבר סגר נסיעה לסרי לנקה עם חברים מהצבא ותכנן לנסוע עם אסנת לדרום אמריקה, היו לו הרבה חלומות שרצה להגשים, הוא כל כך אהב אופנועים אבל מאז ששחר נהרג בתאונה לא הסכמנו שירכב על אופנוע, הוא אף פעם לא ישב בבית, ניצל כל דקה ודקה והיה מלא מרץ. עם המוות של שחר היה לו קשה להתמודד, אבל אסנת שהגיעה לחייו זמן קצר אחרי ששחר נהרג, הייתה עבורו נחמה גדולה".
מאז מותו של אור, סתיו ומשפחתה עברו להתגורר בביתו של אביה, שנותר לבדו. "אבא שלי בן 55, הוא לא עובד בגלל שמצבו הנפשי לא מאפשר לו, וגם אני לא עובדת מאז ששחר נהרג. אני מרגישה שאור הופקר אבל עכשיו גם אנחנו מופקרים. מלבד הליווי הנפשי שאנו מקבלים ממשרד הביטחון, לא מכירים בי כאחות שכולה בשום דבר ועניין. הדבר היחיד שמעניק לנו נחמה הם שני הילדים שלי דניאל (4) ואדל (3). לאחרונה, החלטנו לצאת בגיוס המוני לכתיבת ספר תורה עבור מי שכבר לא איתנו: אימא, שחר ואור, לעילוי נשמתם, זה המעט שאנחנו יכולים לעשות עבורם".
לתרומה עבור כתיבת ספר תורה למשפחת מזרחי לחצו כאן.