בבית החדש של משפחת מור יש שולחן שמספיק לשישה ילדים. השולחן הזה מספר את סיפורה של המשפחה שהתאחדה אחרי שזולי ולירון לקחו תחת חסותם את ילדיהם של רועי וסמדר, אחותה של לירון, שנרצחו ב-7 באוקטובר בביתם שבכפר עזה: מיכאל בן ה-9, עמליה בת ה-6, ואביגיל בת ה-4 – שרק לפני כמה שבועות עוד הייתה בשבי בעזה.
הסיפור הבלתי נתפס הזה לא מתבטא רק דרך השולחן. הוא משתקף גם בחלון המטבח של משפחת עידן, שממנו רואים את הבתים שמהם יצאו המרצחים, בארון הבגדים הצהוב, שאף אחד לא דמיין שבו יתחבאו שעות ארוכות הילדים מיכאל ועמליה ובעיניה של אביגיל בת ה-4 שחזרה לחיים חדשים אחרי השבי. מול הטירוף הזה יש מעשה הגיוני אחד: ההחלטה של הדודים זולי ולירון לפתוח את ביתם ואת ליבם לשלושת הילדים שנשארו לבד.
"מיכאל התקשר לסבא שלו ואמר: 'אבא, אימא וגולי מתו'"
ב-7 באוקטובר בשעה 06:30 גם משפחת עידן התעוררה למטח בלי התרעה. סמדר עידן ז"ל רצה לממ"ד שבו ישנו שלושת ילדיה: מיכאל, עמליה ואביגיל. רועי עידן ז"ל, צלם עיתונות במקצועו, יצא החוצה עם המצלמה וכפי שעשה פעמים רבות בעבר – החל לתעד את ההתרחשות. הוא הספיק לצלם שלושה מצנחי רחיפה ממנועים שנעו לכיוונו. אז עדיין לא הבין מה עתיד להתחולל בביתו.
"ב-06:40 אבא שלי מתקשר אליי ואומר לי: 'מיכאל התקשר ואמר אבא, אימא וגולי (אביגיל) מתו'", משחזרת בכאב לירון מור, אחותה של סמדר. השיחה הזו היא הסימן הראשון למה שהתחולל באותה שבת נוראה בבית משפחת עידן. לירון הבינה שאחותה סמדר נרצחה בממ"ד. הבן מיכאל התקשר להזעיק את אביו. רועי חזר הביתה, החזיק את אביגיל בידיו – ונורה בפתח הבית.
דרך נוראה בצעדים קטנים
לאחר שאביה נורה למוות, החל המסע הלא יתואר של אביגיל בת ה-3. שני אחיה חזרו להסתתר והיא נחלצה מתחת לגופתו של אביה – והחלה ללכת. מסביב יריות. בצעדים קטנים היא יוצאת לדרך שתימשך כמעט חמישים ימים: היא עברה בין הבתים של חבריה לגן ומגיעה לביתו של אוריה ברודץ', הבן הקטן של הגר ואביחי. השכן, אביחי ברודץ', מבחין בדם על בגדיה של אביגיל. הוא מבין שאין לה לאן לחזור ומוסר אותה לידי אשתו, שנמצאת בממ"ד. משם יחטפו אותה, את שלושת ילדיה ואביגיל הקטנה.
בשעה שאביגיל נחטפה לעזה, אחיה מיכאל ועמליה נמצאים בבית לבדם. הם שוחחו בטלפון עם הסב והדודים שגרו בקיבוץ, אבל אלה לא יכלו לצאת מהבית כדי להושיט להם עזרה. מיכאל הקטן הבין שעליו לגייס עזרה בעצמו והוא מתקשר למשטרה. הדרמה מקבלת תפנית נוספת כשהקריאה מגיעה עד לראש פינה. ד״ר תמר שלזינגר, עובדת סוציאלית שמתנדבת במוקד "חוסן" של איחוד הצלה, מחייגת למיכאל. אז היא עדיין לא יודעת דבר. לא על גילו ולא על מצבו.
12 שעות על הקו - מתוך הארון: "באים לחלץ אתכם"
"מיד שמעתי שמדובר בילד צעיר מאוד", היא מספרת. תמר הבהירה לשניים בתחילת השיחה שהיא איתם – עד הסוף: "אני לא עוזבת אתכם עד שיבוא מבוגר ויוציא אתכם מהממ"ד". בהמשך שאלה: "יש לכם בארון חדר ארונות או ארון עם מדפים?", מיכאלה השיב: "יש לנו ארון בגדים ואנחנו שוכבים על הבגדים".
"שאלתי כמה אחוזים יש להם בסוללה", היא נזכרת. "חשבתי שהשיחה תימשך 10 דקות, רבע שעה... בכל זאת, כמה זמן כבר יכול לקחת לשחרר שני ילדים מהארון?" השיחה נמשכה 12 שעות, ובכל דקה ניכרת הגבורה האדירה של שני הילדים האלה. באותו הזמן הדוד עמית עידן, אחיו של רועי ז"ל, מצליח ליצור קשר עם צוות לוחמי סיירת במילואים שנמצאים בכפר עזה. הוא מכוון אותם לבית והם מחלצים את שני הילדים מהתופת.
"היום שאחרי"
המידע היחיד שהיה אז לזולי ולירון היה שהמחבלים ירו בסמדר וברועי, שהחזיק את אביגיל הקטנה. השכן אביחי ברודץ' נפצע בקרבות בקיבוץ. כשהתעורר בבית החולים, התבשר שראו את הגר נחטפת עם ארבעה ילדים קטנים. הוא מעדכן את משפחת מור שיחד על אשתו וילדיו נחטפה ככל הנראה גם אביגיל הקטנה. "בשבועיים הראשונים בכלל לא העזתי שתהיה לי תקווה", הודתה לירון. "חשבתי על זה שהיא יצאה עם הכותונת הקצרה שלה. חשבתי אם קר לה ואיפה היא נמצאת".
ב-51 הימים הבאים אביגיל הוחזקה בשבי חמאס. כשחזרה, המדינה כולה התרגשה – והיא נאלצה להתרגל לחיים חדשים. עד למפגש איתה, לא ידעו מה היא יודעת ומה היא מבינה מכל מה שקרה. "היא ילדה סופר-חכמה", מסבירה לירון. "היא ידעה מה קורה, חזרה ומיד הבינה". לירון מספרת שבלילה הראשון אביגיל עדיין לחשה, אך אחרי המפגש הראשון עם אחיה הכול השתנה: "אור נדלק לה בעיניים. הם כאילו לא נפרדו מעולם. זה הרגע שבו הרגשתי שיכול להיות שיהיה בסדר".
"הילדים האלה שייכים לנו עכשיו. עכשיו – ולתמיד"
האחים התאחדו ולירון וזולי נדרשים לעשות את מה שלא היו מסוגלים עד אז: לתכנן את העתיד. "היו כמה החלטות מאוד גדולות שקיבלנו פה בכמה חודשים", נזכרת לירון. "קיבלנו אותן בלי שדיברנו עליהן. ההחלטה, אולי הכי גדולה, הייתה לקחת את הילדים של אחותי. זה היה משהו שלא היינו צריכים לדבר עליו. הילדים האלה שייכים לנו עכשיו – עכשיו ולתמיד". "זה לא רלוונטי איך הם יקראו לי, אנחנו ההורים שלהם בסוף", הוסיף זולי. "אנחנו אלה שנגדל אותם, אנחנו אלה שנכניס אותם מתחת לחופה".