במתחם שרונה נפתח השבוע "קפה העוטף", בית קפה חדש ויוצא דופן בנוף התל אביבי שכל מנהליו ועובדיו גרו עד 7 באוקטובר רחוק מאוד מהמרכז. מושב נתיב העשרה יושב על גדר הגבול של צפון רצועת עזה, 20 מתושביו נרצחו בשבת הארורה וכיום המקום הקטן שומם לחלוטין. בן המושב יותם קידר, עבד כבודק ביטחוני במעבר ארז עליו השתלטו מחבלי חמאס בבוקר 7 באוקטובר, ושרד: "התכתבנו ואמרנו שאם הם יגיעו ויתפסו אותנו - נירה ונהרוג אחד את השני".
בניגוד לקיבוצי העוטף, אנשי הנתיב מפוזרים ברחבי הארץ. היוזמה להקים את רשת "קפה העוטף", הייתה של תמיר ברלקו, איש עסקים ותיק. כל ההכנסת מהקפה ומחנות המזכרות שבתוכו ילכו למושב, "חשבנו לשלב חנות שכל המוצרים רק של העוטף", אומר ברלקו.
נועה שבת בת ה-22 עבדה בצרכנייה של המושב מאז שהיא זוכרת את עצמה, הסופר של הוריה היה המרכז השוקק של הנתיב. נועה ושני חברי הילדות מהמושב, האחים יותם ורז קידר, מצאו את עצמם נטולי בית ועבודה וכשהוצע להם לנהל את הקפה התל אביבי הם קפצו על המציאה. "זה לקחת את הרעיון שאנחנו מחפשים ליצור מקום קהילתי בתל אביב ולתת להם מקום מפגש, שזה ממש הרעיון של המכולת", מתארת שבת.
בשעה 6:29 בבוקר השבת השחורה, עמד יותם בן ה-25 לסיים משמרת כבודק ביטחוני במעבר ארז. "התפקיד שלי באותו רגע זה לפתוח את המצלמות ולחפש את המשגרים ואז ליצור קשר עם הצבא", הוא משחזר את תחילת המתקפה. "אני מזהה מעל 100 מחבלים, חמושים בטילי כתף, רובים, מטענים, רצים - אני מרגיש שאני רואה סרט, אני לא מאמין שזה מה שאני רואה", אומר.
יותם נמצא עם עוד 4 אנשים בלבד במעבר, הם שומעים את המחבלים רצים על הגגות ולא מקבלים מענה מאף גורם. "ראינו אותם במצלמות כשהם נכנסו למת"ק ארז ולמגורי המסייעת. אנחנו לא יכולים להתמודד מול כמות כזאת, רק הצבא יכול להציל אותנו באותו רגע ואף אחד לא עונה", מספר על הרגעים הדרמטיים.
מה עשיתם?
"זה כל כך תפס אותנו עם המכנסיים למטה שלא היה לנו באמת יותר מדי לאן לרוץ ונכנסנו לתוך ארון תקשורת. חדר מטר על מטר לא ממוגן עם דלת מעץ לא משוריינת, שומעים ערבית על הגג. היה ממש גם חריץ כזה על הגג, שברמה שאם הם מתכופפים ומסתכלים למטה אז הם רואים אותנו. ראינו רגליים רצות ודיבורים בערבית ואנחנו שומעים אותם גם צולפים בכל מי שיוצא מהמת"'ק או מהמסייעת. גם שמענו אותם שמים מטענים על הדלתות המשוריינות ומפוצצים דלת דלת, וכל פעם הבום גם יותר מתקרב אליך".
לאחר שש שעות הם שומעים מסוק. "מתחיל ירי על הגג עם המסוק, אנחנו שומעים אותם רצים בערבית מצד לצד, בורחים מהקליעים. פתאום הקליעים גם מתחילים לעבור את הגג. אנחנו שומעים שריקות ואמרתי, טוב, זהו, לא מחבלים הולכים להרוג אותי", ממשיך יותם.
יותם כותב לאבא יואל שיושב נעול בממ"ד בנתיב ביחד עם אימו ושתי אחיותיו, כשהמחבלים בחוץ, מנסים לפרוץ ולשרוף את הבתים במושב. במקביל, מגיעים המחבלים לדלת העץ שמאחוריה מתחבאים החמישה.
הם מגיעים לדלת.
"אנחנו כבר משלימים עם המצב - או שאנחנו חטופים או שאנחנו נרצחים. הם הגיעו לדלת ניסו לפתוח אותה והמשיכו ללכת. אין לי איך להסביר איך ולמה, אבל לאחר שאתה שומע שהם פוצצו כל דלת ודלת מעץ זה לא מה שעצר אותם, חוץ מנס אין לי דרך אחרת להסביר את זה".
שש שעות עברו מאז שסגרו עצמם בחדר החשמל הקטנטן והחמישה עדיין יושבים צמודים. "אני כבר כותב לאבא שלי: 'אבא, הם כבר ניסו לפתוח את הדלת, זה עניין של 20 דקות, חצי שעה רק תגיעו בבקשה'. עוברת עוד שעה והם שוב מגיעים לדלת", מספר יותם. החמישה מתכתבים ביניהם: "נכתבים דברים, זה שיח שבחיים לא חשבתי שאני אדבר. אולי נירה אחד בשני לפני שיחטפו? מה עדיף".
הצעת שיירו בך?
"אנחנו בסטרס וכדי להרגיע אחד את השני אנחנו אומרים אל תדאגו אם הם יגיעו ויתפסו אותנו - נירה. נהרוג אחד את השני, לא ניתן להם לחטוף אותנו. כזה. המאבטח אמר, 'אני אירה בך'"?.
בשעה העשירית יותם מקבל הודעה מהקב"ט שלו שסיירת צנחנים נכנסים לחלץ אותם. "חולצנו, התקשרתי לאבא שלי ואמרתי לו שאני בחוץ, בהתחלה הוא לא מאמין לי, הוא חשב שמחבלים חטפו אותי וזה הם התקשרו אליו, אבל חזרתי ואמרתי לו: 'אבא, אני בחוץ. זה אני'".