מראה המטבחון של משפחת יעקובי-נויגבורן מתמלא בכל בני הבית - הוא מחזה נדיר, תמונת ניצחון משפחתית. מ-7 באוקטובר, יותר משבעה חודשים, שבעה מבני המשפחה מגויסים כולם. אמש (חמישי), הם שוחחו עם חדשות 12 על ההיענות לדגל, הדאגה המשפחתית - והנשיאה הלאומית בנטל.
"יום ראשון זה היום הכי קשה - בבת אחת כולם פשוט נעלמים"
זוהר וחגית נשואים בשנית, ולכל אחד יש שלושה ילדים. הבנות, זיו ואחינועם, הן של חגית, והבנים, עילאי וע', הם של זוהר. לכל אחד מהם יש גם בן ובת זקונים שנמצאים כרגע בחו"ל. אבל אל דאגה, גם הם חזרו להתגייס: אוריה, שרק השתחרר מסדיר, חזר מנפאל עם אחיו והתגייס לשריון. ירדן, גם היא חזרה מאוסטרליה כדי להתנדב. ומאז שניהם טסו שוב, כשרק אימא חגית ושירן, אשתו של עילם - נשארו בבית.
חגית שיתפה: "בית זה המקום שבו עוגנים ואוספים כוח מחדש, כי יום ראשון זה היום הכי קשה - בבת אחת כולם פשוט נעלמים". ואכן כל אחד נעלם לגזרה ולתפקיד החשוב שלו. אל"מ במיל' זוהר, אב הבית, המילואימניק הוותיק ביותר מן הסתם, התחיל בגולני וכעת הוא מנהל הלחימה של אוגדה 91, עוצבת הגליל - מתחילת המלחמה. "אני פה מ-7 באוקטובר - 11:00 בבוקר", הוא סיפר. "זאת הגזרה שלי, אני לא מכיר גזרה אחרת כבר הרבה מאוד שנים - והיו לי פה עוד ילדים".
"לא עניין אותי שזאת את - מה שצריך, גולני יעשו"
סרן במיל' עילם, בנו הבכור, הוא מ"פ בחטיבת אלכסנדרוני. "הייתי אצלו בגזרה וירו עלינו נ"טים", נזכר. "אמרתי 'שירים טלפון, שיבדוק שאני בסדר'". זוהר מיד ענה: "אני לא הייתי אבא באותו רגע - הייתה לי גזרה לנהל. אין מה לעשות, זאת מלחמה, ובאותו רגע כולנו חיילים - אנחנו לא משפחה שם. קשה לומר את זה, אבל זאת הסיטואציה. אחרי שעתיים או שלוש - חוזרים להיות משפחה".
זיו, בת 26, בשירותה הסדיר הייתה הפראמדיקית הראשונה של גדוד 12 בגולני, נכנסה במלחמה לעזה עם לוחמים מיחידות מובחרות. "הייתי בתחילת המלחמה עם יהל"ם - כשיש אויב אז מנטרלים את האויב, וכשיש פצועים אז זה המגרש שלי", היא שיתפה. עכשיו, היא תופסת קו בצפון עם גולני, גם היא תחת הפיקוד של זוהר. "אני זוכר שכשקרה האירוע ברמות נפתלי, הייתי צריך להחליט אם אני מכניס אותך לתוך האירוע או לא", סיפר האב. "לא עניין אותי שזאת את - מה שצריך, גולני יעשו".
"אולי בכלל עדיף לי לא לעדכן, כדי שלא ידאגו"
ע', קצין בצבא קבע ביחידה מיוחדת השתתף בלא מעט פעולות נועזות. הוא שיתף: "אם עכשיו אני נכנס למשימה, אז זה שם אותנו בדילמה של מה עדיף - אם אני צריך לעדכן אותם כדי שידעו שאני בפנים, או כשאני חוזר, ולמה אני לא זמין אם יחפשו אותי. או שאולי בכלל עדיף לי לא לעדכן, כדי שלא ידאגו". אחותו אחינועם, סיימה טירונות בזמן המלחמה ויצאה להגנת הגבולות. "עסקתי בבט"ש באיו"ש ובירדן, שגם שם המחבלים הגיעו להסתתר", סיפרה.
אוריה, שחתך את הטיול הגדול עם צו 8 לשריון, השתתף בלחימה במשך שישה חודשים. "הייתי חודשיים בצפון, חודשיים בעוטף, ועוד כמעט חודש בתוך הרצועה", הוא סיפר. "השתחררתי ובאותו יום קניתי כרטיס - טסתי ממש שלושה ימים אחרי. כרגע אני מוצא אושר בלטייל - עד שיקראו לנו חזרה בעצם". המשפחה תמכה באוריה לצאת לטיול, והאם חגית סיפרה שהוא עבר שני אירועים קשים. "אחד מהם קרה במבנה של ה-24 שנהרגו", היא שיתפה. "הוא היה בטנק הסמוך לטנק שחטף אר-פי-ג'י, דקה וחצי אחרי הקריסה של המבנה".
"אני עושה את זה בשביל כולם - בשביל שנוכל להיות פה"
במשפחה הזו כולם מגויסים, כולם נושאים בנטל, כל אחד בגזרה שלו. נכון, אין בין כולם קרבת דם, חציים דתיים וחציים חילוניים - ובכל זאת הם גרים ביחד, נלחמים למען הבית המשותף שלהם ושל כולנו. "כאבא שהילדים שלו מסכנים את החיים שלהם, לי קשה עם זה שלא כל החלקים בחברה הישראלית מקיזים יחד איתנו את הדם", אמר זוהר. "לא כולם מחנכים את עצמם ואת הילדים שלהם לנשיאה בשותפות מלאה בדבר הזה שקוראים לו הגנה על מדינת ישראל".
בתו זיו הוסיפה: "כל המאבקים מעציבים נורא. אם האויב לא מפריד בינינו אז אנחנו גם לא צריכים להפריד בינינו. אנחנו צריכים לראות את עצמנו כאחד, כמו בשבועות הראשונים - שעברנו את הכול ביחד. אני נמצאת בחזית בשביל המשפחה שלי, אבל אני עושה את זה בשביל כולם - בשביל שנוכל להיות פה".