לאחר שהודיע עדי פרץ כי הוא מפסיק את פעילותה של מטרלו מעין זיוון, אחת המאפיות המוערכות ביותר בארץ שהקרואסון שלה זכה בתואר "הטוב בישראל", פירט הבעלים את הסיבות לסגירה, הכאב האישי וכוונותיו להמשך הקריירה. 

מטרלו, המאפייה שפונתה מהצפון והגיעה לת
מטרלו, המאפייה המוערכת מהצפון, נסגרת ביום שישי הקרוב

"יום שישי יהיה היום האחרון שלנו", סיפר פרץ בכאב על סגירת המאפייה מוערכת שבבעלותו, "ניסינו בשיניים להחזיק את העסק למען העובדים, הסובבים, הלקוחות שלנו וגם לחיילים שעלו לרמת הגולן - במשך תשעה חודשים ניסינו וניסינו עד שכבר אי-אפשר היה".

פרץ מציין כי למרות המיעוט היחסי של התרעות באזור, שלוש אזעקות מתחילת המלחמה, אין תיירות רבה שמגיעה לאזור: "העסק שלי מתבסס על תיירים, הם לא חווים את המציאות כאן, הם מקבלים תמונת מצב מהתקשורת וממה שהם שומעים אז הם לא מגיעים לכאן".

מטרלו - המאפייה ששמה את עין זיוון על המפה (צילום: ניצן לנגר, mako אוכל)
מכל הארץ הגיעו אליה מטיילים ועמדו בתור בשביל עוגה או קרואסון, מטרלו|צילום: ניצן לנגר, mako אוכל



אנשים שאכלו במטרלו מדווחים כי אלו המאפים הטעימים ביותר שטעמו, דבר שתרם גם לפיתוח הסצנה הקולינרית בצפון שבימים אלו גוועת בגלל המלחמה. פרץ מספר על האובדן של המקום המוצלח שפתח: "זה פוגע בעיקר ב-40 העובדים שהיו לי והחקלאים שעבדו איתנו באופן יומיומי ומכרו לנו את התוצרת שלהם".

באשר לתכנוניו להמשך, אומר מטרלו כי הוא רוצה לפתוח מקום אחר: "אני מחפש את המקום הכי טוב שיוכל לדמות את מה שהיה כאן עד עכשיו". הוא מוסיף כי המאפייה לא הייתה נסגרת אם הוא היה מקבל פיצויים מהמדינה: "אם הממשלה הייתה דואגת ונותנת לנו פיצויים - הייתי יכול להחזיק את הראש מעל המים. זה בסך הכל עניין כלכלי - הגענו למקום שכבר אי אפשר לקחת עוד". 

מטרלו (צילום: לילך גרינבלט)
אם הממשלה הייתה דואגת לפיצויים - מטרלו לא הייתה נסגרת|צילום: לילך גרינבלט

בפוסט שכתב אתמול הבעלים ברשת החברתית אינסטגרם הוא כתב: "לצערי, במדינה שבה עולם המסעדנות הוא בחשיבות נמוכה, אזלו כוחותיי ונגמר האוויר והכסף". הוא הוסיף והתקומם על מדיניות הפיצוי המפלה של הממשלה וכתב בפוסט: "מה ההבדל ביני לבין כפר הנופש הנמצא 20 מטרים ממני ומקבל פיצוי מלא". 

בשיחה לפני כחודש, נשמע פרץ מיואש, ואמר אז: "אני מתעורר בבוקר ולא בא לי לקום. לא בא לי לפתוח את הדלת, לאפות את הקרואסונים בידיעה שאף אחד לא יאכל אותם. זה מבאס. אני הרמתי ידיים - אומרים לי כל החברים 'אם אתה הרמת ידיים - באמת הלכה התקווה', כי אני הייתי האופטימי, רק להמשיך לעבוד ולהמשיך לפעול. אבל אמרתי לאשתי ששבוע הבא הגיע הזמן לסגור. בשביל מה לפתוח? בשביל מה? ואני מסתכל קדימה ולא רואה אופק לסיום המלחמה. האריכו למפונים עד סוף השנה, אבל העסק לא ישרוד".