בוקר מלא ראשוניות עבר על ילדי בארי: זהו הבוקר הראשון בביתם החדש בקיבוץ חצרים, אליו עברו כפתרון ביניים עד שיוכלו לחזור לבארי. אחרי שנה רצופת אי ודאות - באוויר של הבוקר הזה מורגשת תקווה לחזרה לשגרה.
רגע לפני שיגיעו לפגישה ראשונה בבית הספר החדש, נירי גאז בת ה-7 ותום גאז בת ה-12, תושבות בארי, יושבות יחד לשתות שוקו, לבושות בחולצות צהובות. נדמה שהתקווה והחשש לקראת הבאות שלובים זה בזה גם בבוקר הזה; נירי מסבירה את הבחירה בצבע הצהוב: "תחזירו אותם עכשיו!". תום בת ה-12 עונה לה ומנסה להסביר, "כולם באים ואומרים 'תחזירו אותם הביתה עכשיו'. אנחנו יכולים להמשיך לעשות הפגנות, אבל זה לא כזה עוזר, כי מי שמחליט בסוף זה ביבי, ומה שהוא רוצה זה...", נירי קוטעת את דבריה: "ואם נאמר לו בבקשה?".
שורות הקרווילות החדשות שנבנו בקיבוץ חצרים עבור תושבי בארי סופסוף מוכנות לאיכלוס, ונירי מתרגשת למראה חדרה החדש - שחלק מתכולתו שוחזר מחדרה הישן בבארי, ובמיוחד למראה האופניים שלה שהובאו מבארי. "זה חדר כמו פעם שעברה, ועכשיו כשאני ישנה, ואני מפחדת - אני לא צריכה ללכת 2 קילומטרים", היא מסבירה את השוני בין ביתה הישן לזה הנוכחי.
היא מרחיבה על תחושות הפחד שאופפות אותה מאז 7 באוקטובר, "אני מאוד מפחדת, בגלל שאני חושבת שאולי מגיע טנדר עם מחבלים, ואני מחבקת חזק את אימא. כל ציוץ קטן אני מפחדת. מפחיד אותי הרעשים. לפעמים אני מדמיינת כאילו יש מפלצת, זה למה אני כל הזמן רצה. במקום ללכת ככה שאין מפלצת - אני רצה".
"אם לא היה את ה-7 באוקטובר, היה שמחה, היה החיים, היינו עדיין נשארים בבארי, היה הלב... הלב שלי פעם היה ככה, חזק. והיום הוא עם סדקים קצת", היא משתפת. לדבריה, מה שצריך לקרות כדי שלבה יתאחה, הוא להיות לגור במשך תקופה של שנה בחצרים, לגדול ולהתחזק. היא פונה גם לחייל שחילץ אותה מביתה של סבתה ומבקשת להודות לו: "אור, אם אתה רואה את זה, תודה רבה". היא מוסיפה, "ופעם הבאה שאנחנו נפגשים, עוד הפעם שוקו".
כשהיא נשאלת מה הייתה מעדיפה - להישאר בחצרים או לחזור לבארי, היא עונה מיד: "לעבור לבארי. ברור, זה הבית שלי". אולם למרות הגעגועים לבארי, הציפייה לחזור לחיים נורמטיביים בחצרים נותרת בעינה. נהר אביטל, חברה הטוב של נירי, מרחיב גם הוא על ההתחלה החדשה בחצרים: "חיכיתי לעבור לפה במשך שנה שחשבתי שלא תיגמר לעולם". לדבריו, במובן מסוים המעבר לחצרים הוא כמו חזרה הביתה. כמו נירי, גם נהר מנסה לתוות לעצמו תקווה בדמות שגרה חדשה בחצרים. בקרוב יתחיל קורס טיפוס שהוא מצפה לו מאוד ויחגוג יום הולדת ראשון - לא בבארי.
ליום הולדתו, נהר מבקש: "שכל החטופים יחזרו, שהמלחמה תיגמר, שננקה את כל השטחים של חמאס, ושלא יהיה יותר בעולם חמאס, ולא ארגוני טרור שפונים נגדנו ונגד כל העולם והורסים אותו". כמו נירי גם הוא עדיין חושב תכופות על ה-7 באוקטובר, ולא לגמרי מצליח לשחרר. "אני מצליח קצת, אבל זה עדיין בתוך הלב שלי. זה עדיין עמוק בפנים ואי אפשר לשחרר את זה", הוא מעיד.
"אנחנו לא נשכח את זה. בחיים", אומר נהר, ונירי חוזרת על המשפט שלו ומדגישה את דבריו ביתר שאת. "אבל אנחנו כן יכולים קצת להוציא את זה מהראש שלנו, לשחק, ליהנות מכל רגע", הוא ממשיך. נירי מוסיפה, "יש רגעים שאנחנו פה, בלי המשפחה, עם המשפחה, עצובים, שמחים - אבל העיקר שאנחנו פה".
