120 חטופים וחטופות עדיין נמצאים בשבי חמאס בעזה כבר 9 חודשים, בהם משפחת ביבס: שירי, ירדן והילדים אריאל וכפיר. מדינה שלמה מתפללת לשובם של הילדים הג'ינג'ים, שהפכו לאחד הסמלים של חטיפת האזרחים ב-7 באוקטובר, אך עדיין לא ידוע מה עלה בגורלם. "כפיר ואריאל היו צריכים להיות עכשיו בקייטנה ולאכול גלידה ולא בעזה", אמרה היום (ראשון) יפעת זיילר, בת דודתה של שירי, שנלחמת להחזרתם. "אנחנו מאמינים שהם יחזרו ונעשה הכול כדי שזה יקרה".
בכל פעם שעסקת חטופים חדשה עולה לכותרות, משפחות החטופים נאלצות לאסוף תעצומות נפש כדי לצלוח את רכבת ההרים הרגשית הזו. "נהיינו אטומים לזה באיזשהו מקום, אנחנו לא מאמינים שיש רצון אמיתי לעסקה", שיתפה בכאב יפעת בשיחה עם N12. "זה קשה שהגענו לנקודת הזמן הזאת - 9 חודשים בשבי. כל מי שמכיר אותי יודע שלא האמנתי שנגיע לכל כך הרבה זמן שהם לא כאן", הוסיפה.
"מהרגע שעברנו את החצי שנה אני כבר סופרת הפוך", סיפרה בכאב. "לא יודעת אם אנשים שמים לב שהחג הבא שנציין ביחד זה ראש השנה. הזמן עובר מהר אבל המשפחה שלי שבשבי, כל יום הוא נצח בשבילם. קשה לי לחשוב מה עובר עליהם במשך תשעה חודשים. זה בלתי נסבל. בעיקר קשה לנו לנשום, אנחנו מרגישים שאנחנו נחנקים".
בחודש אפריל האחרון קיבלו בני המשפחה של ירדן ביבס תיעוד מחטיפתו, מוקף במחבלים על אופנוע ומלא בדם. הסרטון הזה ועדויות נוספות של חטופים שחזרו מהשבי על ירדן ביבס הן פיסות המידע היחידות שיש למשפחה על מה שקרה לו. את התיעוד האחרון של שירי ביבס והילדים, חשף צה"ל בחודש פברואר האחרון, שבו הם נראים שעות לאחר החטיפה.
"יש קושי גדול בהצגת מידע רלוונטי עבור משפחות החטופים, זה נכון לגבינו והרבה משפחות אחרות גם", ציינה יפעת. "גם אם משפחה מקבלת מידע על האהובים שלה שבשבי, זה מידע שאחרי שבוע מאבד מהרלוונטיות כי בשבי כל הזמן הדברים משתנים", הוסיפה.
"המידע רלוונטי חודש אחורה", המשיכה, "אין לנו הרבה מידע לגבי מה שקרה איתם, אבל אנחנו כמשפחה בוחרים להאמין שבתוך הכאוס הזה שירי ושני הילדים שם ויש סיבה שלא מראים אותם כי החמאס יודעים שמבחינת העולם זה לא נראה טוב. חמאס רוצים להראות רק את הצד שלנו כמי שמבצע רצח עם. הספקולציות האלו מחזיקות אותי, אבל נמאס לי לחיות בספקולציות, אני רוצה עסקה ולדעת מה קורה, חובה להחזיר אותם הביתה".
ליפעת ובן זוגה יש שני ילדים קטנים כמו לשירי וירדן. "יש לי כל יום מראה בבית שמראה איך ילדים צריכים להתנהל בכל רגע נתון", היא תיארה, "לראות את גיא הבן שלי, שבגיל של כפיר, הולך וגדל, והתמונה היחידה שיש לי של שניהם, על השמיכה אי שם בסוף אוגוסט, וגיא הוא כבר ילד גדול - והמחשבות הן כל הזמן על כפיר ואריאל ועל חוסר הצדק. אני רוצה לצרוח איפה הם לעזאזל ומה קורה איתם. כשהילדה שלי לא מרגישה טוב, אז אני אומרת לעצמי שבת דודה שלי בעזה בלי תנאים בשבי עם שני ילדים קטנים. הכול מתגמד. עכשיו קיץ - כפיר ואריאל היו צריכים ללכת לקייטנה, לאכול ארטיק, ליהנות מהשמש, לרוץ בדשא בקיבוץ ולהתחיל לדבר. במקום זה הם בשבי בעזה".
יפעת ומשפחתה אוחזים בתקווה ובעלי אמונה גדולה ששירי, ירדן והילדים יחזרו הביתה, אך מתוסכלים מדיונים על עסקת החטופים. "נורא קשה לשמוע את האמירות של הממשלה, שזו עסקת חטופים 'מופקרת' וזו 'התרת דם', בזמן שהמשפחה שלנו חיים כל יום בסכנה, בזמן שבמשפחה שלנו יש חיילים שנלחמים בעזה ושיש לי חברות שאיבדו אחים", התייחסה יפעת לנושא, "נמאס כל בוקר לקום לעוד 'הותר לפרסום' ועל חטופים שנרצחים בשבי. להחזיר אותם הייתה אמורה להיות המשימה הראשונה לפני שכדור אחד נורה בעזה. כמה אכזריים אתם יכולים להיות שאתם אומרים שאי אפשר לחתום על עסקה ואז אתם משחררים מחבלים כי אין מקום בכלא? זה מדהים שהמלחמה היא בכלל בתוך הבית על לשכנע אנשים שצריך לחתום על עסקה, שמשפחות החטופים הפכו לאויבי מדינה, איך הגענו למצב הזה?".