לרגע אחד השבוע בכפר בלום אפשר היה לחשוב שמתקיימת מציאות נורמלית. ילדי כיתות א' ו-ב' שיחקו בצעצועים, בני הנוער בילו בירדן, אלא שלפתע נשמעה אזעקה - וברגע אחד היה ברור ששום דבר בחיים במקום אינו נורמלי.
בית הילדים בקיבוץ עומד נטוש, והילדים מסבירים את הלך הרוח בקיבוץ מאז פרוץ המלחמה. "עברנו לבית ילדים אחר בינתיים, כי אין כאן בטון שמכסה את הגג. הגג לא מוגן", מסבירה אריאל גל. ילדי הקיבוץ עברו למקום יותר בטוח, ליד ממ"ד.
כשהם נשאלים איך עובר בינתיים החופש הגדול הנוכחי, ששונה מכל חופש גדול אחר, כל אחד משתף בתחושותיו. "כיף, אבל יש מלא אזעקות", מספרת טבע מיכאלי. "יש איזה פחד קטן על הלב, אבל ממשיכים כרגיל", חולק אביב אורון. "יש לי מקלט, גם ממ"ד בבית. אני במקום בטוח", הוא מוסיף. "מתרגלים לזה בסוף", מעיד דור אמיתי, "לאזעקה, ליירוט, לבומים".
"בפעם הראשונה ששמעתי את כיפת הברזל, הייתי רחוקה מהאחים שלי ומאימא שלי, אז רצתי אליהם וראיתי, זה ממש יצא מהכביש. לא הבנתי מה קורה, זו הייתה הפעם הראשונה שלי ששמעתי את כיפת ברזל", מתארת אריאל גל. אולם לדבריה, מאז כבר הספיקה להתרגל לאזעקות ולטילים.
"אנחנו מנסים להיזכר מה היה לפני המלחמה, איך הייתה השגרה. אנחנו עדיין משמרים אותה", אומר איתן אזולאי. הילדים מספרים שלפני המלחמה כולם היו בחוץ, רוכבים על אופניים, נפגשים ומשחקים בדשא הגדול. "הגעתי למצב שכשאני נוסע על אופניים ברחוב, אני לא זוכר מה היה לפני המלחמה, איך השגרה הייתה", משתף אזולאי.
עבור בני הנוער השנה הייתה אמורה להיות מאוד מיוחדת וחגיגית - חלקם מציינים בר מצווה. "אני חושבת שכל מי שמגיע לגיל הזה גם מחכה ומתרגש", אומרת רות פיין. "הייתה אמורה להיות לי חגיגת בר מצווה הרבה יותר גדולה, ואז בסוף עשינו קצת יותר קטנה אצל דודה שלי בבית", משתף איתי גורדון.
הילדים מסכימים שהשנה האחרונה שינתה אותם. "נהייתי יותר בוגרת ועצמאית. אי אפשר לסמוך על אף אחד. אני יותר מוכנה לדברים שיכולים לקרות", מעידה פיין. "זה מכניס קצת חרדות וחששות, כי אנחנו גדלים לתוך מציאות קצת לא שגרתית", אומרת זואי הניג. "אני מרגישה הרבה יותר בכוננות לדברים, דרוכה כל הזמן שעלול לקרות משהו", מתארת דניאלה שבטיאל. "חרדות ולחץ, וגם דאגה לאנשים שאתה אוהב".