בתשע בערב מוכר הגנרטורים מוריד אחד בבית משותף באשדוד - אבל הלילה עוד צעיר. "מיום חמישי או שישי בבוקר הטירוף התחיל - מכרנו לדעתי בין 300 ל-400 גנרטורים", סיפר מוטי פרנסס, בעל עסק לאספקה טכנית. "ביום רגיל אני מוכר שניים". עוד הוסיף פרננס ואמר שאנשים פשוט מוכנים לרכוש גנרטורים ולהציב אותם בביתם בכל מחיר: "אנשים ישימו גנרטורים על חלונות ויקשרו אותם עם חבל. אין להם ברירה - הם רוצים שקט".
מדינה בהמתנה - אי-הוודאות מורטת עצבים. תל אביב עדיין ללא הפסקה - אבל הורידה הילוך. במה נאחז מי שבכל זאת יוצא לבלות? בסרטונים מביירות. "היה לי כיף לראות לבנונים שיוצאים מלבנון וחשים את הפחד בעצמם", סיפר אמיר ניצן, בליין בתל אביב. "זה נתן לי תחושה שאני מוגן מאוד - משהו בי פשוט בוטח על זה שיש כאן טכנולוגיות אדירות שהוכיחו את עצמן פעם אחר פעם".
תמר לנדא, בליינית נוספת, סיפרה: "אם צריך לברוח עם החתולים - אז הורדנו את התיקים והכלובים שלהם למטה". חברתה נועה שטנצל שיתפה: "בתחילת המלחמה, כל פעם שהייתה אעזקה היינו חוזרות מהמקלט והחתולה הייתה מחכה בתוך הכלוב, כאילו היא אומרת - 'אני מחכה שתעיפו אותי מפה'". תמר המשיכה וסיפרה על התחושות היומיומיות: "חרדה אין-סופית. בין אם נתעורר באמצע הלילה, מה יקרה באמצע יום עבודה, האם זה יתפוס אותי באופניים בדרך הביתה - בכל רגע הכי קטן ביום".
עתליה אוקון, צעירה נוספת מתל אביב, שיתפה במצבה - ובמחשבותיה: "אין לי מקלט בבית. בדיוק הייתי אצל אבא שלי וחשבנו אם אני נשארת שם או לא, אבל מכיוון שזה יכול לקחת גם עוד שלושה ימים - אז החיים צריכים להימשך. נורא קשה להתרכז בדברים אחרים כי יש את המציאות ההזויה הזאת - אנחנו מחכים לגוג ומגוג שאמור להגיע מתישהו, ובעצם יכול להיות שזה יהיה סתם עניין קטן ושולי. זה ממש יכול להיות סוף העולם או סתם - ואנחנו תקועים באמצע ומצופים להמשיך כרגיל".
הנוכחות בחוף הים דלילה לגמרי. ככה זה בכל הארץ עכשיו, אבל בחוף הים בהרצלייה היינו חייבים לבקר. 54 שנים שמואל גלם מציל בחוף הזה, ולא היה לו יום מאושר כמו היום ההוא לפני חודשיים - שבו הודיע לקהל המרחצים על שחרורם של ארבעה חטופים במבצע צבאי נועז. "התרגשתי מאוד עד דמעות", הוא העיד. היה זה יום של אופוריה והתרגשות - אבל אחר כך שוב צללנו מטה.
שאלנו אותו מה עושים בחוף הים אם יש אזעקה. "מודיע לאנשים לתפוס מחסה", השיב שמואל. "'תלכו ליד הסלעים', אני אומר להם, 'יש שם צינור ביוב ענק שאפשר להתחבא בו'. אני מוכן למות בביוב ולא למות מפצצה". יצאנו לבדוק, ואכן - מדובר ביופי של מחסה, מבוטן היטב והמים לא מריחים בכלל. אם החרא הבליסטי יעוף - אפשר לסמוך על הביוב.
היו גם קולות שנשמעו קצת אחרת בנוגע למתקפה. יוני אליהו, שהגיע לחוף הים עם אשתו, סיפר שלא קנה גנרטור: "אני חושב שזה שטויות. יומיים-שלושה אנשים ישרדו עם ביסלי, במבה וקורנפלקס. מה הלחץ?". עוד סיפר יוני שעבר לפני שנתיים לארץ מבוורלי הילס - והוא לא מחליף את המדינה בשום מחיר. "מה שיש פה לא יהיה בכל מקום בעולם", אמר עם חיוך. "היה לי הכול ופה יש משהו שאי אפשר להסביר אותו. עם כל החרא - טוב".
אפשר להתווכח כמה טוב כאן, אבל בינתיים אנחנו פה. ממילא הטיסות בוטלו, לא? כיכר החטופים ריקה ועצובה - ההחלטה על גורלם תמתין עד לאחר המלחמה האזורית שתפרוץ או לא תפרוץ. מדינה בהמתנה, ותושביה בהשלמה. לשר יש טלפון לווייני ובונקר אטומי, אך האזרח יסתפק בצינור ביוב, יתלה גנרטור על החלון ויכין תיק לחתולה שמתה לצאת מפה - אבל נשארת כמו כולנו, תקועה בלימבו.