הדרך לאצבע הגליל אחרי צומת כ"ח כמעט ריקה ממכוניות, ואחרי יותר מתשעה חודשים זה כבר הפסיק להיות מוזר, ונשאר בעיקר עצוב, עזוב ומתסכל. אנחנו נוסעים אל מנחם הורוביץ, חבר, שבא לבקר בעיר הרפאים שבה התאהב לפני 47 שנים, והלב שלו שבור.
באוויר של קריית שמונה עדיין עומד ריח של שריפה, חודש וחצי אחרי שהאש ברכס רמים איכלה 8,000 דונם. אבל הריח עקשן, נאחז בכל גזע מפוחם ומסרב להפנות מהעיר. האש, עצרה כמה עצים מביתו של מנחם, וכמעט הגיעה גם אליו.
כשאנחנו נכנסים אל ביתו של מנחם הוא מציג בפנינו את המטבח. אלא שכלל לא מדובר במטבח רגיל; הארון שבו לרוב מאחסנים מוצרים כמו קורנפלקס - הוא למעשה דלת סתרים שמאחוריה יש מקום מסתור מפני מחבלים, דירת מקלט, בונקר של ממש. בדירת המקלט הזו יש בית כנסת ממוגן, ובכל סוף שבוע היו באים אליו עשרות מתפללים. כשהתפנו מהעיר במלחמה, השאיר מנחם את ספרי התורה.
"ברגע שאני אוציא את שני ספרי התורה האלה מקריית שמונה, מהבית שלי - אני לא אעמוד בזה, אני לא מסוגל", הוא מתאר. לדבריו, כל עוד הספרים נמצאים בביתו, הוא חוזר. "אין לי פה אף אחד חוץ מתחיה, הילדים כבר עזבו, ואני מתקשה להבין למה הקשר הזה לעיר הזאת", הוא משתף.
עיר רפאים
כמה ימים לפני שהגענו - מנחם כמעט נהרג. "ישבתי בכניסה למוסך, ולא הייתה אזעקה". לפתע נשמע בום - רקטה התפוצצה עשרים מטר ממנו. הוא מסביר שהרקטה הזו הייתה שונה מקודמותיה. "מאות רקטות נפלו בקריית שמונה בתקופה שאני גר פה. מה ההבדל? שפעם היו פה 20–22 אלף איש לידי", הוא מספר. "הילדים רצים למקלט, הילדים רצים לחדר הביטחון. אחד בא לשני, אחד בוכה לשני. ישנה איזושהי קהילה מסוימת שסופגת צרת רבים. עכשיו אתה נוסע פה, אתה לבד. לכן זה גם הרבה יותר מפחיד".
מבין 24 אלף התושבים בעיר - נשארו בה אולי אלף. המקומות היחידים בעיר שעדיין אפשר לראות אנשים הם בשלושת הסופרים שעוד פתוחים בשביל הנשארים, החיילים וקיבוצי הסביבה. מנחם פוגש את מיכה שלו, מנהל סניף שופרסל בעיר, ושואל אותו כמה פעמים ביום הוא נכנס למרחב המוגן. שלו מצידו, עוד מוצא מקום להתבדח: "תלוי אם נסראללה קם ברגל ימין או ברגל שמאל". הרבה מאוד אנשים שעובדים בקריית שמונה אבל הם ישנים במרחק של שלושה, ארבעה, עשרה קילומטרים - ביסוד המעלה, בראש פינה, וככה מנהלים את החיים שלהם.
"כשהייתי מגיע לתל אביב אנשים היו כועסים עליי, 'למה אתה מסכן את החיים של הילדים?', אמרתי, 'אני אוהב פה, זו שמורת טבע"'. אולם כאשר מנחם נשאל אם היה מגדל פה ילדים שוב, הוא עונה: " אני רוצה להתחמק מתשובה".
הקפה היחיד שעוד פתוח בקריית שמונה הוא "קפה צפוני". נדב רנקן פור, הבעלים, נשאר בהתחלה לישון בממ"ד בעיר ועכשיו גם זה לא; חבר מתווך בודק לו אופציות בקפריסין ונדב שוקל ברצינות רילוקיישן. "הכל מתרסק לנו. אנשים מתחילים להתרגל למרכז, לא רוצים לחזור", הוא מסביר את המצב. "אנחנו מאבדים את הצפון וצריך לחזור בספטמבר לבתים שלנו. זה מוגזם". לדבריו, הוא השקיע בבית שלו המון כסף. "אני מעריך שיש פה כבר ירידות של 30 אחוז, 40 אחוז בנדל"ן", הוא אומר. "מי יקנה את הבתים עכשיו? יש פה נטישה המונית של תושבים שלא יחזרו".
קריית שמונה רגילה לנטישה, אבל לא בבת אחת. התחלופה בעיר גבוהה; משנות ה-70 ועד היום עזבו אותה 300 אלף איש שגרו בה תקופות זמן שונות, ובאו אחרים, ועזבו גם הם. לא רבים יכולים לחיות ככה אם יש להם ברירה אחרת.
היסטוריה שחוזרת
בשנת 1977 הגיע טוראי הורוביץ לעיר במסגרת העתודה הפדגוגית, וצה"ל שכר עבורו את הדירה הכי זולה בקריית שמונה, ביהודה הלוי 15, הבית שאף אחד אחר לא היה מוכן לגור בו. הצבא לא אמר לו מילה על מה שהיה שם, השאיר את זה לבעלת המכולת, "אדוני זה בית המחבלים - שם נרצחו תושבי קריית שמונה, מה אתה עושה פה?", אמרה לו. הוא מצידו, ענה לה שהוא הולך להיות פה מורה.
כך, בפגישה מקרית במכולת, הוא גילה שבאפריל 74' חדרו מחבלים לבניין ורצחו בו 16 דיירים, משפחות שלמות. הכיתוב על המצבה של פאני שטרית מספר על זוועה שתחזור 50 שנה אחר כך בקצה השני של המדינה: "בעוד ילדיה גוססים בין ידיה, זעקה לעזרה ולא באה".
"אני נדרש להיות מורה בבית ספר יסודי שבו ישנם ילדים מפוחדים אל מול מציאות ביטחונית שמשתנה", הוא מעיד על אותה תקופה. "אין כמעט שבוע בלי קטיושות, בלי חשד לחדירה. כבחור צעיר, היה קשה מאוד".
נשאלת כעת השאלה, מי יבוא שוב להנשים את העיר הזאת. מנחם תולה תקוות בפליטי עוטף עזה. "אתה לא יודע כמה אנשים מביעים רצון ללכת לחיות ולגור דווקא באותם מקומות, מסיבות של ציונות ואידיאלים", אומר מנחם.
החיים התלושים של הפליטים החדשים גובים מחיר - ומי שחופר את הקברים יודע. בתשעת החודשים האחרונים, נחפרו כ-20 אחוז יותר קברים משהיה קודם, מספר מכלוף יצחק מהמועצה הדתית ק"ש בבית הקברות קריית שמונה. ההלוויות פה מוגבלות ל-30 איש, אבל לא פעם אפילו מניין אין. יש נוהל מזורז, מדלגים על ההספדים, מסיימים הכי מהר שאפשר. לחיות פה אסור, גם למות נהיה בלתי אפשרי.
מנחם מספר על 14 השנים השקטות, ועל הלקח שלו מהן: "ב-2006 כאשר חטפו שני חיילים, התקבלה החלטה היסטורית מבחינתה של קריית שמונה להפגיז את מרכז ביירות, את הדאחיה, ואז חסן נסראללה אמר את המשפט הזה: 'אם הייתי יודע, לא הייתי חוטף את שני החיילים'. אמרתי לתחיה, 'אנחנו נכנסים עכשיו להרבה מאוד שנים של שקט'". הוא מוסיף, "יכול להיות שאני חולם, שכשתהיה הפסקת אש בדרום, גם חסן נסראללה יפסיק לירות לעבר יישובי הצפון. העובדה היא ש-14 שנים הוא לא ירה".
כיום מנחם מדבר לא ככתבנו לצפון לשעבר, אלא בראש ובראשונה כאזרח שסבור שביום שחיילים יחזרו לצפון - רק אז תושבים יחזרו לבתיהם. "אני רוצה שההחלטה תתקבל מתוך שיקול דעת מה עושים", הוא מציין. "שיקבלו החלטות גורליות לא לקריית שמונה, אלא למדינת ישראל אל מול המציאות ביטחונית כפי שאנחנו למדנו אותה בתשעת החודשים האחרונים".