"תצילו את עצמכם, תרוצו ליערות"
היה זה בוקר שבת שהחל כרגיל, אך במהרה הפך לזירת אימה. אפי ואודי, חברים טובים מבת ים, הגיעו יחד למסיבה, לא מודעים לגורל האכזר שממתין להם. כשהחלו היריות והטילים, הם ניסו לברוח ברכבים, אך הנסיבות אילצו אותם להתפצל.
אפי משחזר את הרגעים הראשונים של כניסת המחבלים למתחם המסיבה: "אני שומע את השריקות של הכדורים... ואני רואה שוטרים עם אקדחים שלופים. השוטר אומר לי, 'תצילו את עצמכם, תרוצו ליערות', ואני מתחיל לרוץ למכולות".
ברגע של תושייה, אפי קיבל החלטה אמיצה שהתבררה כמצילת חיים. "יש פה שתי מכולות, אני רואה איזה 16 אנשים נכנסים לתוך המכולה הזאת. ואני לא נכנסתי למכולה הזאת, היה פה מלא אנשים, רעש, שקיות, ואז אני קולט שיש לאחת המכולות סולם. עליתי מהצד הזה, הוא היה מלא, הוצאתי שני שקי זבל והתיישבתי בפנים".
בינתיים, אודי ניסה לעזור למבלה שנפצעה, אך המחבלים החלו לסגור עליהם. "עמדתי מאחורי איזושהי נגררת. פשוט הכדורים כבר התחילו לשרוק באוזניים בצורה מטורפת", הוא מספר. "יושב שם עם עוד בחור ובחורה, שהם נרצחו לצערי, מתקשר לחבר שלי אפי, והוא אומר לי, 'אודי, אני בפח הצהוב'".
אודי המשיך לחפש מקלט: "לוקח שמאלה, מתחיל לחפש את הפח הצהוב. אני רואה מולי מחבלים יורים לכיוון ככה... לקחתי שמאלה עוד הפעם, אני רואה את עומר, וככה בלי לדבר, ראינו דלת ונכנסנו, פשוט זה ככה היה, בלי מילים. הבוטקה 3 מטר על 2 מטר, שולחן, כמה כיסאות".
המרדף אחר מקום מסתור
עומר, שברח עם חברו בר ברכב ונתקל במחבלים בכביש, חזר למסיבה עם אלת בייסבול. "עלה לי הרעיון בראש של משחק מחבואים, איפה אתה יכול הכי להתחבא, איפה הכי לא ישימו לב", הוא מסביר. "אמרתי, אז אולי במרכז העניינים יותר עדיף. ואז אני מסתובב אחורה, אני קולט את הבוטקה מבצבץ מלמעלה".
במרחק 30 מטר בלבד, בבוטקה הצמידים, מצאו מקלט ריטה וגיא ידיד, שהשאירו את בנם בן השנתיים בחיפה. הם הגיעו לעזור לעדן, אחותה של ריטה, שעבדה במסיבה. גיא זיהה את הסכנה וכיוון אותם למחבוא.
מיכאל, שהתעורר באוטו בחניה מהפיצוצים, רץ לעזור לחברו תומר לקפל את הציוד. "הלכנו לבר, הוצאנו ויסקי מהבר, קולה, שתינו ויסקי וקולה על הבר. אמרנו, 'נגמר, נלך.' אז אנחנו מתחילים לקבל ירי ואני קולט שכל הכביש מתחיל לרוץ לכיוון המסיבה. אנחנו עוברים, פתאום אנחנו קולטים את הבוטקה, דופקים בחלון".
גל, שאיבד את חבריו בפאניקה, הצטרף למחבוא בבוטקה הצמידים. ריטה מתארת את הרגע שנכנס לתוך הבוטקה: "הפרצוף שלו בחלון, זה היה הדבר הכי מפחיד שיש. והוא מה זה דפק על הבוטקה, ועוד הוא נכנס, אומר לנו 'תודה'. שכבנו ונתנו ידיים אחד לשני. גיא שכב מעליי, תומר היה מהצד השני מחזיק לגיא ברגל, אני מחזיקה יד לאחותי, אחותי מחזיקה לגל את הראש".
זמן קצר לאחר שהסתתרו, המחבלים ירו לעבר בוטקה השומרים ועומר נפצע: "רסיסים פשוט עפו מהכיוון של הקיר מולי ועף לי רסיס של המכולה לראש". אודי טיפל בו: "זחלתי אליו, ואז הוא מסתובב אליי ואני רואה את כולו דם. הוא לא הוציא מילה".
מיכאל מתאר את המתח: "רק שלא ישמעו שאנחנו שם, כי הם היו ממש עלינו, כי אם אתה מסתכל מלמעלה, אתה רואה אותם. את הרשף של האר-פי-ג'י אתה מרגיש שהם יורים. שוכב, אני מסתכל על הנייר שזז ככה... אמרתי, רק שלא יסתכלו על הנייר הזה, שלא יזיזו אותו".
בינתיים, אפי עדיין הסתתר בין שקיות האשפה כשהמחבלים למעשה מקיפים את המכולה שבה הוא נמצא. "ואז אני שומע... 'אללהו אכבר', והם עונים לו, 'אללהו אכבר'. אני אומר, לא יכול להיות שאני שומע את הקולות האלה במדינת ישראל. באותו רגע אני מתחיל להשלים עם זה שיכול להיות שאני אמות, ומתחיל להכיל את המוות שלי".
אפי משחזר: "עובר לך כל הסרט של החיים, זה להיפרד מאימא שלך, חברה, ילדים שלך. תשמע, אימא שלי מה עברה, לחשוב שהבן שלה פה והוא הולך למות. ואז אני שומע, מכולה השנייה, הם עשו הרבה רעש שם, והם אומרים 'לא, לא, לא, לא, לא!' ואז, צרורות... אני שומע אותם מנסים לנשום, אתה מת לעזור להם, אתה לא יכול לצאת לעזור להם".
המכולה הצמודה לאפי הפכה למלכודת מוות, ובה נרצחו תשעה מבלים. אפי ממשיך לתאר את הרגעים המצמררים: "אני שומע את הערבים מסביבי פה, זה שני אנשים. אני יושב בשקט, אני שומע אותו עולה על המכולה שלי, אני שומע את הרעש של הפח. ואני מתכווץ חזק. אני מחכה לכדור או לרימון שיזרקו, והוא אומר להוא למטה, 'לא, אין'. והוא יורד למטה. והוא לא יורה במכולה, הוא לא יורה שום דבר".
"אמרתי לעצמי - נדפקנו. או שאנחנו נחטפים או מתים"
בבוטקה הצמידים, המתח הגיע לשיאו כשמחבל הגיע לחלון וראה אותם. גל מספר: "זה היה באמת הרגע שאמרתי לעצמי, זהו, נדפקנו, הם יודעים שאנחנו פה. אנחנו, או שאנחנו נחטפים, או שבמקרה היותר טוב אנחנו מתים פה. ואז הייתי עם סיגריה אחרונה שנשארה לי, ואני בא להדליק אותה. ואני זוכר ממש איך גיא אמר לי, תשמע, אל תעשה את זה. יש לי ילדים בבית. אם יש סיכוי, אז אל תעשה את זה פשוט. ואמרתי לו, אתה יודע מה, אתה צודק לגמרי, אני מתנצל. שומר את הסיגריה ממש על החזה שלי פה, ואמרתי שבעזרת השם, אם אני אצא מזה, אני אעשן את הסיגריה הזאת".
המחבל לקח לחבורה את הטלפונים. ריטה סיפרה על התחנונים למחבל: "אנחנו זורקים לו את הטלפונים ואת הארנקים". גיא הוסיף: "אני זרקתי גם את הטלפון שלי, אבל... לא הצלחתי לעבור את החלון והוא נפל בפנים, ואני קם פצוע ונותן לו את הטלפון ביד. המרחק של העיניים שלנו חצי מטר אחד מהשני. זה השלב שאתה אומר, או-קיי, רגליים על הקרקע, לא יוצאים מסיטואציה כזאת". אלא, שהמחבל הלך כאילו בלעה אותו האדמה. הוא נעלם".
"השלמתי עם זה שאני הולך למות, לא יכולתי להיות יותר בפח. זה היה נצח"
בשעה שתיים בצוהריים, לאחר שש שעות של אימה, הצבא סוף-סוף השתלט על שטח הנובה. ריטה מתארת את רגע החילוץ המרגש: "פתאום אנחנו שומעים, 'חולצה לבנה, בורח!' טה-טה-טה-טה יריות. אני קפצתי: ישראלים, ישראלים, ישראלים! בבכי".
אפי, עדיין מסתתר במכולת האשפה, שמע את קולות החילוץ: "אני שומע פתאום: 'תאגף פינה שמאל, תאגף פינה ימין'. אני לא ממהר לצאת, מי אלה? אין לך ביטחון לצאת. ואז אני אומר... כי גם ככה השלמתי עם זה שאני הולך למות, אני אצא, אני לא יכול לשהות בפח הזה יותר. זה נצח".
הקולות שאפי שמע היו של דוד (שם בדוי), חובש ביחידת ההשתלטות מצדה של שירות בתי הסוהר. דוד, שהגיע מהצפון, איבד את הצוות שלו אחרי שעצר לטפל בפצועה. הוא מספר: "חטפה מספר רב של כדורים, התחלתי לטפל, לקחתי ציוד רפואי, בעצם, למעשה לקחתי ממחבל חסם עורקים, CAT, ממש עם הלוגו של חמאס. הרמתי אותה, החזרתי אותה חזרה לטנק. היא שרדה".
המפגש בין דוד לאפי היה מתוח: "הבן-אדם הראשון שראיתי זה אפי, שהוא רץ לקראתי. אני נבהלתי ממנו, אני כיוונתי אליו נשק," מספר דוד. אפי משחזר: "אני צעקתי לו, 'תעצור'. כמעט ירו בי כי חשבו שאני מחבל. אני צריך להרים את הידיים שלי ולצעוק לחובש הזה, דוד, הצילו".
לאחר שזוהה כניצול, אפי הפך לעוזרו של דוד בטיפול בפצועים. יחד הם פרצו אמבולנס נעול כדי להשיג ציוד רפואי. אפי מתאר: "הוא אומר לי, 'תשמע, אתה ראשון, אנחנו מתחילים להביא פצועים', וכאילו נכנס בי איזה... אני לא יודע מאיפה הבאתי את הכוחות האלה, אני אומר לך את האמת, אני לא יודע, זה לא אני. לבשתי כפפות, התחלתי לפרוץ אמבולנסים".
במקביל, אודי ועומר פונו מבוטקה השומרים והגיעו למתחם הטיפולים. אודי, בדאגה לחברו אפי, יצא לחפש אותו. הוא מספר על הרגע המרגש: "הלכתי לפח הצהוב, אני מכין את עצמי שאני הולך לראות את החבר שלי מת. ואני עולה לפח, הכול גופות. ואני לא רואה אותו, ואז אני שומע רעשים מאחורי הפח, אני מסתכל, אני רואה את דוד החובש ואת אפי עומד לידו. עומד לידו! וזה היה רגע מרגש, באתי, חיבקתי אותו".
למרות החילוץ, הסכנה עדיין לא חלפה. המחבלים עדיין היו פעילים בכבישים הסמוכים, מקשים על פינוי הניצולים. הישועה הגיעה בדמותו של אורן לאופר ממושב פטיש הסמוך, שהגיע עם טנדר תחת אש כדי לחלץ את הניצולים. אורן מספר: "הם החבר'ה הראשונים שמצאנו בחיים. ולא הייתה שאלה בכלל, פשוט, 'תעלו לטנדר'".
ההתמודדות עם הטראומה
גיא, שעבד בהיי-טק לפני המסיבה, מתקשה לחזור לשגרה: "אני עוד לא כשיר. אני סובל גם מנטלית וגם גופנית, יש לי עוד קליע בגוף". מיכאל, שחזר לעבודתו כסו-שף, מתאר את הקשיים: "יש לי ניתוקים באמצע הדרך שאני יכול פתאום, פק, להיכנס לשטח הזה בתוך הבוטקה ולחשוב כל הזמן... מה אם הייתי נתפס, מה אם הייתי נהרג, אם היו זורקים רימון. כל הזמן".
ריטה טרם חזרה לעבודה ומתארת את החרדה היום-יומית: "אני נוסעת בכביש. כל רכב שהוויז אומר לי, 'רכב עצר בשולי הדרך', אני מקבלת דפיקות לב, אני מפחדת לראות קנה של נשק עכשיו מופנה מתוך הרכב, ויתחילו לירות בנו". גם אפי, שעבד כשליח, מתקשה להסתגל: "אני לא מצליח להסתגל. אני חייב ללכת לשבת בים, להירגע. אני עכשיו עם כדורי הרגעה. התהפכו לי החיים".
אודי מתאר את השינוי העמוק שעבר: "יש את אודי לפני הנובה ויש את אודי אחרי הנובה. לפני הנובה הייתי מפעיל את העסק, עובד. ואחרי הנובה זה התמודדויות... התמודדויות קשות. איך אפשר לחזור לחיים אחרי מראות כאלה וכל התמונות שנחשפתי אליהם?". עומר מדגיש את תחושת חוסר הביטחון המתמדת: "אני עובד בתוך בסיס. אני לא מרגיש בטוח בבסיס גם. זה כל הזמן להיות בסטרס, וכאילו לחשוב שיגיע איזה משהו". גיא מסכם את המצב הנפשי המורכב: "זו לא אותה איכות חיים. התמונות תמיד ילוו אותנו, מה שעברנו תמיד יהיה איתנו. אנחנו חיים לצד זה".
שנה לאחר האירוע, הניצולים נפגשו שוב במקום הטבח, ליד האוהל הלבן שבו טופלו. דוד, החובש שהציל אותם, אומר בהתרגשות: "לראות אתכם בימים קשים כאלה זה תמונת ניצחון". הוא מציין במיוחד את המפגש עם גיא, שמצבו היה קשה ביותר: "אני מסתכל לו על הפנים, אני כבר רואה הכחלה. אני מבין שם - לא חשבתי שישרוד".
למרות הקשיים והטראומה, הניצולים מצאו נחמה זה בזה. "רק אנחנו יודעים מה עברנו פה והנפשות שלנו תמיד יהיו מחוברות", אמרו בחיבוק משותף. "משפחה חדשה". הם שרדו את התופת יחד, וכעת הם מתמודדים עם האתגר של בניית חיים חדשים, כשהם נושאים איתם את זיכרונות האימה והגבורה.