תושבי קיבוץ ניר עוז, שנעקרו מבתיהם לאחר מתקפת הטרור הקשה בשבעה באוקטובר, ממשיכים להתמודד עם מציאות חדשה המלווה באי-ודאות גדולה. בין המעבר למלון באילת לחיים הזמניים בקריית גת, משפחות רבות מוצאות עצמן מול אתגרים רגשיים, פיזיים וכלכליים ומנסות לבנות מחדש את חייהם.
"גם בכיתה ח' זה היה ביחד"
סיגי יהוד עדיין ממתינה לבעלה דולב החטוף בעזה - ולאות חיים ממנו. בינתיים, הוא מחייך רק בתמונות שבבית החדש. "זאת ממלכה שחסר בה המלך", היא סיפרה על חדר השינה בבית. "קשה לי להיכנס לישון בחדר הזה כי מבחינתי הוא סתם חדר. אני לא יודעת מה זה להרגיש את הצד השני ריק - אני עם דולב כל החיים, גם בכיתה ח' כשהוא היה בא אליי, אז זה היה ביחד".
"זה לא ירגיש כמו בית"
דלית רם אהרון, גם היא מפונה, סיפרה על ה"אי" שיש לה במטבח: "הבאנו אותו ממש בשבוע הראשון, כשעברנו. עופר קלדרון בנה אותו - ויש בו כל כך הרבה זיכרונות ורגעים יפים של הילדים והחברים. שירי ביבס הייתה יושבת פה בדרך כלל".
היא שיתפה שהיא מנסה להחזיק את הראש מעל המים, אך מבינה שהמקום שבו היא נמצאת אינה מתאים עבורה ועבור משפחתה. בפוסט שהעלתה בפייסבוק העזה להגיד בקול את מה שנלחש בהרבה בתים - להישאר, לעזוב, מה נכון, מה אפשרי ומה המחיר של כל החלטה. "אני חושבת שעכשיו נופל האסימון - והשורה התחתונה היא שזה לא ירגיש כמו בית", הוסיפה.
"הסכנה זה הזמן"
בשישים שנותיו כחבר קיבוץ לאבי קלינגבייל לא הייתה שאלה. עובדים את האדמה, זורעים וקוצרים לפי עונות השנה. עכשיו, כששום דבר לא מובן מאליו, מבחינתו המצב הוא לא תירוץ לשנות סדרי עולם. למרות הדי המלחמה הוא עדיין נמצא רוב השבוע בניר עוז, מפני שבשבילו ובשביל חבריו שייסדו את המקום - ציונות היא לא עוד קלישאה.
בסיור יחד איתו בקיבוץ סיפר על שכניו עמירם קופר, חיים פרי ודיצה הימן שנחטפו. עוד סיפר על הסיבה שבגללה הגיע לניר עוז: "בדור שלנו כולם היום בתנועות נוער. לא הגענו לפה כי נקרתה לנו הזדמנות - הגרעין שלי קיבל שלוש אפשרויות: ביקום, בזיקים ופה. אז הלכנו הכי רחוק". לדעתו, מדובר במשימה ראויה לשמה שה"דרייב" שלה מחזיק עד היום, ולתחושתו - תמיד היה בטוח בקיבוץ.
בכל שבוע כשהוא מגיע לדירה במגדל בכרמי גת, שם מחכה חיה אשתו, הדאגה שלו רק גוברת. "הסכנה זה הזמן. אם אנחנו נשב פה 5 שנים - אני חושב שרבים לא יחזרו", שיתף אבי. אולי הזקנים יחזרו והצעירים לא או ההפך - אין לדעת".
"הרגשתי מחנק אדיר"
כשמרימים את העיניים אפשר לראות אותן, את הדירות עם התריסים הסגורים, עם המרפסות בלי העציצים, בלי שלט על הדלת - הדירות הריקות. רותי פרוש, פרויקטורית המעבר לקריית גת, הראתה לנו את הדירה שמחכה לאריאל קוניו וארבל יהוד, שעדיין חטופים בעזה. מאוחר יותר, ביקרנו יחד איתה גם בדירה שממתינה למשפחת ביבס.
עשר דירות כאלו קיימות - דירות בהמתנה לאבות, בנים ואחים. רותי שיתפה: "הייתה מחשבה לרהט את הדירות, ותוך כדי התהליך הרגשתי מחנק אדיר. לא שאלנו אותם אם הם רוצים לעבור לכרמי גת, לא שאלנו אותם איזה צבע ספה הם רוצים ולא איפה ירצו למקם כל דבר. עצרנו את זה והחלטנו שאנחנו נתמודד כשכל אחד יחזור".
"הגעגוע תמיד שם"
ילדי משפחת גורן, שאביהם נרצח וגופת אמם חטופה בעזה, מנסים כמה שיותר להיפגש - אבל גל בצבא, בר ואסיף לומדים בטכניון ודקל בשנת שירות. למרות המרחק, הם מתעקשים, יודעים שזה מה שאבא ואימא היו רוצים שיקרה. דקל שיתפה: "העדפנו פשוט להיות ארבעתנו - שיהיה בית שנוכל לחזור אליו ושנוכל לעשות בו ארוחות משותפות, כמו שעשינו בקיבוץ.
מצד אחד, הם לא ילדים. כולם עברו את גיל 18 ויש גם דודים שעוטפים. מצד שני, הם בדיוק בגיל שיוצאים לעולם הגדול והכי צריכים הורים שיהיו שם בשבילם - והם בשבת ההיא נהיו יתומים מאב ומאם. בר סיפר: "הגעגוע תמיד שם. זה יכול לקרות בשיחה עם חברים שיזכירו שהם דיברו עם אמא שלהם אתמול או שאבא שלהם מתקשר". גל הוסיף: "הייתי השבוע בריאיון עבודה. אתה רוצה להתקשר למישהו אחרי - ושם זה מכה".
"ברגע הכי קשה בחיים של הילדים לא הייתי שם"
בדרך לתחפושות בכניסה לבניין של ימית אביטל, הופיעה פתאום ערימת ארגזים. המשטרה הניחה אותם שם לפני כמה שעות, כשבתוכם פריטים שנמצאו מעבר לגבול. אחרי סקירה מהירה של הארגזים, ימית והילדים כבר נמצאים בחדר הסמוך, נוברים בערימת תחפושות - מתרגלים שוב את המעברים הבלתי-אפשריים בין אז לכאן ועכשיו. "אין פה באמת שמחה", אמרה ימית. "יש כל כך הרבה חוסרים וזה נורא מורגש".
בביקור בבתים ההרוסים של ניר עוז שיתפה שהיא מצליחה להריח את ריחם אלו שגרו במקום. קשה היה לה לקחת משם חפצים, לתחושתה - המחבלים חיללו את הכול. את רוב הדברים שתכננה לקחת לבית בקריית גת החליטה להשאיר, חוץ מאחד - האשמה.
"ברגע הכי קשה בחיים של הילדים לא הייתי שם", סיפרה ימית, שבסוף השבוע של הטבח שהתה בתל אביב. "אנחנו עובדים על זה הרבה בטיפול עם הפסיכולוגים. כשמתחיל החושך, יואב לא מוכן להיות בלי אבא - כי הוא חזק ומחזיק את הדלת".
"אני חיה בהולד"
183 ימים אחרי שנחטף מביתו בקיבוץ ניר עוז, צה"ל הודיע שחבר הקיבוץ אלעד קציר נרצח בשבי וגופתו הובאה לישראל. קציר תועד בחיים בשני סרטונים שונים שפרסם חמאס כשהיה שם חטוף בתוך המנהרות בעזה. דלית רם אהרון שיתפה: "הטביעו אותנו שוב. קצת הצלחנו להוציא את הראש מהמים - ואז עוד פעם אחת".
סיגי הוסיפה: "כל פעם שיש הודעה כזאת אני נשברת - אני בחוסר ודאות מאותו יום. שום דבר לא השתנה אצלי, אני חיה בהולד ולא יכולה להתחיל שום תהליך". קשה לסיגי להסביר איך החיים נעצרו לגמרי, ובו-זמנית ממשיכים. שלושת הילדים שגדלו עם אבא, מנסים למלא את החסר, לתינוקת הקטנה שנולדה בלעדיו.
"שבועות זה ניר עוז"
את השיבולים הרבים שמופיעים היום בשדות הקיבוץ זרעו כבר אחרי 7 באוקטובר - ועכשיו זהו יום הקציר האחרון, עוד רגע שבועות. ימית אביטל סיפרה: "שבועות זה חג החגים של ניר עוז. זה חג שלא עוזבים בו את הקיבוץ - ובטח שלא את הארץ". את הדברים אמרה כשהיא ומשפחתה נמצאים בשדה התעופה, רגעים לפני טיסה לחו"ל. בני , בעלה, אמר: "הבנו ישר שבשבועות אנחנו לא פה. לא יודע איפה נהיה ומה נעשה - אבל בארץ לא נהיה".
אז הם נסעו לאמריקה. אליהם הצטרפו גם אחי ודלית, שהחליטו בסוף לא לעזוב את קריית גת ולהישאר עם חברי הקיבוץ. הם, ביחד עם עוד כמה משפחות, קיבלו בזרועות פתוחות הזמנה להתארח בחג בקהילה היהודית. "יכולנו לעבור את יום הזיכרון, יכולנו איכשהו לשרוד את פסח ואת כל החגים האחרים - אבל שבועות זה ניר עוז", אמרה דלית בכאב.