"אני לא יודעת מה הייתי לפני. גדלתי בתל אביב, רכבתי על סוסים, גלשתי, הייתי מפקדת בקורס מדריכות כושר קרבי ושירתתי בקבע. תכננתי לעשות עם אדיר תואר ראשון במשאבי אנוש ומנהיגות, ואז רילוקיישן לפורטוגל. ביום שישי האחרון שלנו לקחנו רכבת, חנינו באוניברסיטה והוא אמר לי, 'את קולטת שאנחנו הולכים ללמוד כאן ארבע שנים?'. הייתי מאוד בטוחה, ידעתי מה הולך לקרות, היה לי ממש שקט. בעצם, אם את שואלת אותי מה הייתי לפני, אז הייתי מאושרת".
את הדברים האלה אומרת יולי רייטר במלאות שנה לשמחת תורה תשפ"ד. את החג ההוא העבירה בבית המשפחה של בן זוגה, אדיר מסיקה; השניים, ואיתם כל החבורה שלהם, התכוננו למסיבת הנובה. רייטר הצליחה לחזור בחיים. מסיקה וחברי הילדות שלו, עילי נחמן ומתן אקשטיין, לא חזרו משם.
"עילי בא לקחת אותנו למסיבה אחרי ארוחת החג", מספרת רייטר. "ברכב השני היו מתן, סלע מעגן, בת הזוג שלו באותם ימים, רומי זרנקין, וחברה שלה, יובל לנסקי. מהמסיבה אני לא זוכרת הרבה – הייתי ממש עייפה, רקדתי בקטנה והלכתי לישון למרות הרעש. אדיר נכנס אחריי לאוהל, וכולנו החלטנו לקום לזריחה ולהיות ביחד. בעצם ישנו עד 6:30".
במקום לזריחה הם התעוררו לירי רקטות. "אדיר העיר אותי ממש רגוע ואמר, 'יול מאמי, קומי, יש טילים'. כשיצאנו החוצה ראינו אנדרלמוסיה מוחלטת, שמענו רעש מאוד חזק של פיצוצים, ואדיר תפס אותי ואמר, 'אני לא רוצה להלחיץ אותך, אבל אנחנו בחניון של מכוניות, ואם תהיה פה נפילה אז כולנו נתפוצץ. אנחנו צריכים ללכת מפה עכשיו'". רייטר ומסיקה עלו לרכב של נחמן. אקשטיין אסף את לנסקי, את זרנקין ושניים מחבריה, לאור אברמוב ותמר סמט. הם התפצלו מהחבורה, ומאוחר יותר התברר ששניהם נרצחו במיגונית.
"כשעלינו לרכב אמרתי, 'טוב חמודים, הביתה'", נזכרת רייטר. "הם הסתובבו אליי מאוד מפוקסים והסבירו שצריך לחכות במקום מוגן בגלל הנפילות".
הם ידעו על מה הם מדברים.
"כן. עילי היה במשרד הביטחון, אדיר שירת תקופה ארוכה בקבע בצוות סילוק פצצות של יהל"ם. הם היו מאוד צלולים, ברורים והחלטיים, ממש משהו להישען עליו".
הרכב נעצר לצד המיגונית הראשונה שהם נתקלו בה. "צילמתי שם תמונה ושלחתי לחברים שלי, 'בוקר טוב לכל מי שברח ממסיבה בעוטף'", מספרת רייטר. "עוד לא הבנו מה באמת קורה, ואני כיאה לצפון תל אביבית לא הסכמתי בכלל להיכנס למיגונית כי היא הייתה מאוד מלוכלכת ועם ריח של שתן".
כעבור זמן קצר הגיעו החברים ברכב השני. כשרייטר יצאה לקבל את פניהם, תמונת המצב החלה להתבהר. "ראיתי רכב שכל השמשה שלו מנופצת, בחור מחוסר הכרה שכוב ליד עץ ואחר שהיה בהכרה אבל דימם. אדיר, מתן וסלע נתנו טיפול לאדם ששכב, ואני ועילי ניסינו לתת עזרה ראשונה לבחור שדימם. בשלב הזה הגיע קצין על מדי ב', ואדיר שאל אותו אם יש לו באוטו עזרה ראשונה. אני זוכרת שהרמתי לקצין את היד, כי במדי ב' אמור להיות חור שמאפשר לקרוע אותם ולעשות מהבד חוסם עורקים, אבל הקצין הצר את המדים, אז לא היה חור, וזו המחשבה האחרונה של שפיות שעברה לי בראש לפני שהתחילו לירות עלינו. 'איזה דביל, עכשיו אני לא יכולה לקרוע לו את החולצה'".
הם יודעים שאנחנו שם
שנה אחרי, רייטר בת ה-23 מספרת על מה שקרה רגע אחר רגע. היא זוכרת הכל, מתארת את הדברים בזמן הווה מהנקודה שבה היריות החלו והאשליה שיהיה בסדר נגמרה. "אדיר ועילי משכיבים אותי על הרצפה וצועקים לי, 'זה פיגוע'. בשלב הזה אני מצליחה לתפוס את מוקד 101, צורחת להם שרוצחים אותנו, והבנים אומרים, 'בספירה ל-3 אנחנו רצים'. הם סופרים, מרימים אותי ומריצים אותי פנימה למיגונית. סלע נכנס אחרון, אבל הוא יצר קשר עין עם המחבלים והבין שאם הוא נשאר במיגונית – הם יודעים שאנחנו שם. אז הוא מקבל החלטה לא אנושית, או אולי הכי אנושית, לא לשרוף אותנו. והוא ומתן יוצאים ביחד, מתחילים לרוץ ומנסים למשוך את האש למקום אחר. במקום להיכנס למיגונית, המחבלים רצים אחריהם. מה שקרה להם זה כבר לא סיפור שלי לספר, רק אגיד שאחרי כמה שעות גילינו שירו בסלע ארבעה כדורים והוא ניצל, ומתן נרצח".
מה קורה במיגונית?
"רומי, יובל ואני יושבות. אדיר מכסה עלינו מצד אחד ועילי מהשני, ובחוץ ירי בלתי פוסק, צעקות 'אללה אכבר', ואני מאוד מהר מבינה שאני הולכת למות. על הקו הנציגה של 101, עילי מסביר לה איפה אנחנו ואפשר לשמוע בקול שלו שהוא מפחד ממש. אחרי 58 דקות השיחה מתנתקת, לא לפני שהיא אומרת שהם לא יכולים לעזור כי יש עוד הרבה זירות".
ואת?
"אני נפרדת מההורים שלי, כותבת להם שהם המשפחה הכי טובה בעולם, שאני אוהבת אותם ושבבקשה יהיו שם אחד בשביל השני, כי זו הולכת להיות תקופה קשה. אני זוכרת שהחזקתי את אדיר ממש ממש חזק, הסתכלתי לו בעיניים ואמרתי לו שאני אוהבת אותו הכי בעולם. הוא ענה, 'אני אוהב אותך חיים שלי', עשינו מצח למצח, והוא אמר לי, 'תעצמי עיניים, את לא צריכה לראות את זה'. פחדתי שממש הולך לכאוב לי, ניסיתי להרגיע את עצמי שאדיר לידי, אבל גם פחדתי שיקרה לו משהו אז הוצאתי כתף מעבר לחיבוק שלו. ואז מישהו נכנס פנימה, ואני בעיניים עצומות כי זה הדבר היחיד שהייתה לי שליטה עליו, ואני מרגישה את המגע של אדיר מתנתק ממני. אני פוקחת עיניים בבהלה ומספיקה רק לראות אותו ואת עילי דוחפים את המחבלים החוצה, מרחיקים אותם מאיתנו. עילי יוצא ראשון, אדיר ישר אחריו, ואני שומעת את הירי".
שמעת את הרגע שבו החבר שלך נרצח.
"לקח לי שנה להודות ששמעתי, כי בשביל להישאר שם כל השעות האלה החזקתי ממש חזק בידיעה שהוא פשוט מתחבא מאחורי המיגונית והוא בסדר, והאמנתי בזה. לא הייתי מסוגלת להאמין שקרה להם משהו, אבל כן, שמעתי, ואני סוחבת המון אשמה. באזכרה ביקשתי ממנו סליחה שלא היה בכוחותיי לעשות דברים אחרת. הייתי נותנת הכל כדי שהוא יעמוד כאן במקומי".
בניגוד לדברים שהתרחשו במיגוניות האחרות באותה שבת, המחבלים לא חזרו לזו שבה הסתתרו שלוש הצעירות. עד היום, רייטר לא יודעת למה. "יש לי את ההסבר הכי חנוני: זה כמו שהארי פוטר לא מת, כי ההורים שלו הקריבו את עצמם כדי שהוא יחיה. אהבה זה כוח אמיתי בעולם ויש ביכולתה למנוע דברים כאלה. זה נשמע בדיוני, אבל אני באמת חושבת ככה על האהבה של הבנים, האהבה שלי ושל אדיר. זו פעם ראשונה שיכולתי להתחבר לאמונה מתוך תהום מאוד גדולה, ובאמת יש כל מיני אמונות שסיגלתי לעצמי, למשל שאני עוד אפגוש את אדיר. אני מאמינה שכשאני חולמת עליו, אז הוא בא לבקר אותי. אני חושבת שלא אוכל להתקיים כאן אם לא אחזיק בסט האמונות הזה, אז אני בוחרת להחזיק בהן כי זה עושה לי טוב בלי לדעת אם זה נכון או לא".
להשתין במיטה? וואט דה פאק?
שמונה שעות נוספות שהו הצעירות במיגונית. הן שמעו את כל מה שהתרחש בחוץ. "אני לא מסוגלת להיכנס לכל מה ששמעתי, אבל אפשר לדמיין", אומרת רייטר, "ולא היה לי ספק שזו שאלה של זמן עד שאני אמות".
בשעה 15:00 הגיע חילוץ בדמות אוטובוס של גדוד 202, שאסף אזרחים פצועים תחת ירי. רייטר, לנסקי וזרנקין נכנסו עם הלוחמים לתוך הקרב על כיסופים, היו עדות לנפילתו של סמל מתן מלכה מגדוד 101, ולבסוף ניצלו – לפחות פיזית. "אני יכולה להגיד משהו ממש נורא? לפעמים הייתי רוצה לצאת משם עם פגיעה גופנית כדי לא להרגיש כל כך שקופה", אומרת רייטר. "אם היו רואים את זה ויזואלית, אז לא הייתי צריכה לדבר את זה ואולי היה לי יותר קל. אני יודעת שלא בסדר לומר את זה, אבל ככה אני מרגישה לפעמים".
איך נראים החיים שלך מאז?
"הדבר הראשון הוא ההבנה שלעולם לא יהיה אצלי אותו הדבר. העתיד המשותף שלי ושל אדיר נגדע, ואני לומדת ללכת מחדש ולא מוותרת לעצמי. יש לי מטפלת מהממת ואני מנסה למצוא דברים שמחזקים אותי, חוקרת איך עושים את הפעולה הזאת של להמשיך. למשל, לאדיר היה מותג תכשיטים בשם 'Flow', אז האחים שלו ואני לקחנו על עצמנו להמשיך את האומנות שלו. את כל התכשיטים שעליי הוא הכין לי, ואני לא מורידה. זאת דרך להשאיר אותו פה".
נעזרת במרחבי הטיפול שהוקמו עבור שורדי הנובה?
"היה לי קשה להיות בסביבת שורדים אחרים, כל דבר הציף אותי והשבית אותי במיטה לשבוע. זה רק הכאיב לי, ובהתחלה הייתי לוקחת את הכאב ומסתגרת. אומרים שכשהלב נשבר אז הוא נסגר, אבל אני חושבת שלב שנשבר הוא פתוח לגמרי – לכל משב רוח, לכל דבר קטן. את כאילו מסתובבת בעולם בלי שכבת עור חיצונית, וכל דבר שקורה נורא נוגע בך. אז ממש שמרתי על עצמי".
את הולכת להפגנות שקוראות לעסקת חטופים?
"אני הולכת להפגנות עם חיתול של מבוגרים. בהפגנה הראשונה שהלכתי אליה עשיתי פזצט"א מבהלה ואחרי זה הייתי צריכה ללכת בבושת פנים כי השתנתי על עצמי, אז לקראת ההפגנה הבאה הלכתי וקניתי חיתול בסופר פארם. בהתחלה הייתי נעמדת בצד, רק לראות את המסכים, ולאט לאט התקרבתי פנימה. אני חושבת שאין דבר יותר חשוב מזה שהם יחזרו הביתה. אני מרגישה את זה כל הזמן, ואני גם יכולה להבין למה זה קשה ולמה נגמרים הכוחות להפגין. מיסוך של הכאב זה צורך הישרדותי, אבל אסור לתת לזה לקרות. אדישות הורגת".
אמרת שהפוסט טראומה שקופה. קשה להאמין שזה מה שסוחבת איזו "צפונית בלונדינית", ואולי רצוי להזכיר שאין לנו מושג עם מה אנשים מתמודדים. איך נראית ההתמודדות שלך?
"האשמה פוגשת אותי בכל תחומי החיים. יש גם הרבה דברים שאני מפחדת מהם, למשל אופנועים, שאני לא יכולה לשמוע בכלל. לפעמים אני עוברת בכיכר דיזנגוף בדרך ליוגה ומחזיקה בראש את הידיעה שאני הולכת למות. הרבה פעמים קשה לי לנשום, אני על כדורים, לפעמים יוצאים ממני כעס ועצבים ואני מרגישה שלא מבינים אותי. יש לי סיוטים, אני ישנה פחות. הייתה תקופה שהייתי מרטיבה במיטה, וזה הרג אותי. מה זה? אני אדם מבוגר וככה זה יהיה כל החיים? אני הולכת להשתין במיטה? וואט דה פאק? זה הכי לא אני. חוסר היכולת לחזור לשגרה – אפילו לעבוד, כי זה קשה לי ממש – פוגע בתחושת העצמי שלי. זה פוגש אותי בתחושה שאני פגומה. מאוד קשה לי עם החלקים האלה בי, ואני צריכה לתרגל מלא חמלה ולהיות סופר עדינה עם עצמי. כבר שנה אני ישנה על הספה, כי הלילה האחרון שלנו היה אצלי בחדר ואני לא נוגעת במצעים. הנעליים שלו עדיין שם, החולצה שלו תלויה בחדר, ואני יכולה לישון רק בסלון. או בחדר של אדיר, אצל ההורים שלו".
יש בי פחד לקום בבוקר ולא לכאוב
אדיר מסיקה, מתן אקשטיין ועילי נחמן היו כולם מאבן יהודה. רייטר, תל אביבית כל חייה, פגשה את מסיקה בטיול הגדול שאחרי הצבא; כל אחד מהם טייל באמריקה הלטינית עם חבר שהשני הכיר. "הוזמנתי לארוחת ערב של חברים ואני זוכרת את הרגע שנכנסתי. הוא הרים את המבט, נתן איזה חיוך, והנשימה נעתקה לי", מספרת רייטר. "התיישבתי מולו, ראיתי איך הוא מדבר עם חברים שלו וזה הקסים אותי. הזמנתי אותו למשחק קלפים, ורגע לפני שהלכתי אדיר שאל אותי אם הוא יכול לקבל את המספר שלי כדי שבבוקר נוכל ללכת לראות את הבנים גולשים. בכלל לא הבנתי שהוא בעניין, אבל בבוקר הוא חיכה לי על החוף עם קפה ובערב הלכנו לראות שקיעה. לא נפרדנו ל-12 שעות, והתאהבתי בו. אחרי שלושה שבועות הוא היה צריך לחזור לארץ ושאל אותי מה נעשה, ממש בדאגה. אני בכיתי ואמרתי לו שאני מפחדת שזה יאבד לנו. הוא אמר שזה הדבר שהוא הכי בטוח בו ושאין לי מה לדאוג".
אבל דאגת.
"החזקתי מעמד חודש וחצי, שבורת לב במקסיקו. דיברנו כל יום, הכרתי את ההורים שלו, וכשחזרתי הוא כבר חיכה לי בבית שלי. אחרי יומיים עילי ומתן כבר הגיעו אליי, והם נהיו החברים הכי טובים שלי".
כמה זמן היית עם אדיר?
"קשה לי עם השאלה הזו. אני תמיד נחנקת ועונה 'לא מספיק', כי זו התשובה הכי נכונה. איך מסבירים שזו אהבת חיי ושהיינו אמורים לבלות ביחד את כל החיים? לא משנה כמה זמן היינו, זה לא מספיק".
בתוך כל המחשבות הקשות, הייתה גם מחשבה שאולי היה עדיף לשניכם לסיים ביחד?
"יש שני קולות. הקול ההגיוני אומר שברור שלא, אבל הלב רק רוצה להיות איתו. אני מבינה שגם פה זה להיות איתו, ומצד שני מאמינה שהוא במקום טוב, אז הרבה פעמים את רוצה גם. אבל דווקא מתוך אהבה אליו אני נשארת. הוא קיבל החלטה מאוד אמיצה, אני מכבדת אותו ומעריצה אותו, וקשה לי נורא להגיד את זה – אבל במה שהוא עשה הייתה בקשה, ואני מאוד מתאמצת לכבד אותה. אני גם לא מוכנה שיכאב למישהו כמו שכואב לי, אז אני עושה את כל המאמצים כדי שיהיה טוב לאנשים שאני אוהבת. יש ימים שזה מאוד קשה, ויש שקצת פחות. אני נאחזת בימים שקצת פחות".
עיני התכלת של רייטר נמלאות דמעות, וברגע הזה ברור למה עברה שנה לפני שהסכימה לשתף בסיפור שלה. "אני בכוונה בוחרת להגיד דברים קשים, כי אני חושבת שהם משגשגים בחושך", היא אומרת. "אני חושבת שאשמה ובושה וכאב הם רגשות שמאוד אוהבים שמסתירים אותם, אז אני מנסה לפתוח חלון ולהכניס קצת שמש ולאוורר אותם החוצה. כשאני מדברת קל יותר לאנשים להבין אותי, ולי קל הרבה יותר להיות נוכחת ברגע. יש בי גם פחד לקום בבוקר ולא לכאוב ככה, כי אני חושבת שהכאב הזה הוא עדות לאהבה שיש בי, אז אני מחזיקה בו חזק. אבל אני כן מבקשת לעצמי להחזיק בו ביד אחת, וביד השנייה להחזיק בטוב".
קודם כל אני בת זוג שכולה
הטיפול של המדינה בשורדי מסיבות הנובה והפסיידאק, בדגש על הפן הנפשי, היה מושא לביקורת נוקבת. זה קרה שוב השבוע, כשנודע כי שיראל גולן שמה קץ לחייה, ואחיה אמר בריאיון לכאן רשת ב': "מדינת ישראל פשוט הפקירה אותה ואת כל שורדי הנובה". על מצבה בהקשר הזה אומרת רייטר: "אני זכאית לסיוע כשורדת וכמילואימניקית, אבל לא כבת זוג שכולה, כי אדיר היה אזרח והנושא הזה לא קיבל מענה. עמותת 'הותיר אחריו חברה' מטפלת רק בכוחות הביטחון, אז בת הזוג של עילי מטופלת שם ואני לא, למרות שהם נרצחו באותו אקט. מבחינתי אני קודם כל בת זוג שכולה, אחר כך שורדת נובה ורק בסוף מילואימניקית, והייתי צריכה קודם כל מענה דחוף לזה. לא הגיוני שמסתיימים עכשיו הטיפולים לניצולים (שורדי ושורדות המסיבות זכאים ל-36 טיפולים נפשיים, ורובם מתקרבים לסוף המכסה – א"ו), אבל כשנכנסתי למטפלת שלי בסערה היא אמרה לי, 'לא משנה מה המדינה תגיד, אני אמשיך לתת לך טיפול. אין לך כושר עבודה, אין לך כלום'".
העובדה שאת לא מוכרת כבת זוג שכולה משפיעה על הקשר שלך עם המשפחה של אדיר?
"אני לא מוזמנת לאירועים רשמיים ומגיעה רק אם המשפחה מזמינה אותי. מתוך הכאב הנורא הם צריכים לזכור אותי, ועושים את זה כל הזמן באופן פשוט מדהים. הם חלק בלתי נפרד מהיכולת שלי לעמוד, הם אנשים מיוחדים שנותנים לי מקום, וזה לא מובן מאליו. אני אצלם קצת יותר מאשר בבית".
חלק מההנצחה של מסיקה הוא פרויקט "יהלום של אדיר", שבמסגרתו מוענקת טבעת יהלום ללוחמים שרוצים להציע נישואים. זה התחיל מטבעת אחת שנתרמה לדור זימל, מי שבאופן טרגי נפל בקרב לפני שהספיק להתחתן. עם הזמן הלך הפרויקט וגדל, ועד היום חולקו יותר מ-100 טבעות. גם זה חלק מהקשר הרצוף של רייטר עם צה"ל.
איך קרה שבתוך השכול יצאת למילואים?
"קיבלתי צו 8, גיליתי שזה לבסיס רעים, והרגשתי שאולי אדיר אומר לי משהו. אולי הוא ידע שעשייה ועזרה זה משהו שיציל אותי. ישבתי בגדוד שלו, והם קיבלו אותי בזרועות פתוחות וישר שלחו אותי לחדר שלו. ישנתי שם שבעה חודשים. זו הייתה הזדמנות לחוות את אדיר באופן שלא היה לי קודם".
מאיפה הרצון והיכולת לצאת למילואים אחרי הכישלון של הצבא ב-7 באוקטובר?
"אוי ואבוי לי אם אני אמנע מלתת עזרה לאנשים כדי להעניש. נכון, לא הגיעו אליי בזמן, הצבא נכשל במילוי משימתו ויש כעס ענק על מקבלי החלטות. אבל אנחנו צבא העם, מי יעשה שינוי אם לא אנחנו?".
מה בנוגע לחברים של אדיר, מתן ועילי? אם בני זוג כמוך נשארו ללא תמיכה, מה קורה עם מי שאיבדו את חברי הילדות שלהם בטבח המוני?
"הם איבדו ביום אחד שלושה מהחברים הכי טובים שלהם. בחזרה הם קיבלו אותנו, חיים-מתים, וזו מכה מאוד קשה. להרבה מהחברים לא היה באמת פנאי להתמודד עם זה כי הם נלחמו, חברים של אדיר לא היו בשבעה ולא בהלוויה כי הם נלחמו בעזה, ועכשיו לא היו באזכרה כי הם בלבנון. כמו שהיתה התארגנות מהירה ומצילת חיים על הנובה – צריך עוד דבר כזה לחברים של אדיר, עילי ומתן. זה ממש חשוב".
את בקשר עם החברים שלו?
"יש לנו קבוצת וואטסאפ שאנחנו מדברים בה. ביום ההולדת שלי הם ארגנו שניפגש כולנו, ועכשיו נסעתי לפיליפינים ופגשתי חברים של אדיר. הם האוויר שלי לנשימה, אני רואה בהם כל כך הרבה ממנו. זה היה הכי מחזק שיכול להיות, החברות איתם קדושה לי".
שכבת הגיל שלך נפגעה גם מהמסיבה וגם מהלחימה.
"זה פגע בנו הכי קשה. איבדנו גם את טל פיליבה, שנפל בעזה אחרי שאדיר נרצח. גם את עילי ברעם ז"ל הכרתי, ואני ומיה רגב שירתנו ביחד, ישנו באותו החדר. יש בי איזה קול שאומר לברוח מפה כמה שיותר מהר, אבל חבר טוב אמר לי, 'אני רק לא רוצה שזה יעבור הלאה, אני רוצה לסגור את זה בדור שלנו'. אני מסכימה איתו. אם אנחנו רוצים שזה לעולם לא יקרה שוב, אז צריך לצאת לרחובות וצריך להחזיר אותם הביתה, צריך להתגייס, וצריך לעשות דברים גם אם זה נורא נורא קשה".
הרגשתי שהוא חיבק אותי עוד פעם
חלק מהקושי שחוותה רייטר הוא בהתנהלות היומיומית. היא מספרת על ערב אחד בתחילת המלחמה, שבו שמעה ברחוב רעש של נפצים ומצאה את עצמה מתקשרת למשטרה ואומרת להם, "יורים פה" ("הם קצת צחקו עליי אבל באו לבדוק, ואני נסעתי לישון אצל אדיר, כי שם אני מרגישה הכי בטוחה"). גם את הניצחונות שלה, אומרת רייטר, היא מנסה להשיג בקרבות הקטנים. "נגיד, ללכת להתאמן היה לי קשה, כי בסטודיו שאני עושה בו יוגה יש במקביל אימון כושר ובסוף כל תרגיל יש 'ביפ'. אני לא יכולה לשמוע את זה, כי אני חושבת שזה התחלה של משהו. ניסיתי לצאת לריצה, אבל כשהרגל נוגעת בקרקע זה נשמע לי כמו ירי, והאדרנלין הבהיל אותי נורא. עשיתי רק סיבוב מסביב לבית, ואז נעצר לידי רכב והנהג פתח את החלון רק כדי לשאול משהו, אבל כל כך נבהלתי שקפצתי לתוך שיח ופשוט ישבתי שם בתוך השיח, והוא היה בהלם. חיכיתי עד שהוא ילך, הובכתי נורא".
מה עושים כדי להמשיך קדימה?
"אני מנסה לזכור שהגיוני שהגוף שלי מגיב ככה, שהוא מנסה לשמור עליי, אבל זה מאוד קשה. את לא מרגישה יפה כשאת משתינה במיטה, זה אובדן של הרבה חלקים בעצמך ואני צריכה להזכיר לעצמי כל הזמן שאולי אני לא אותו הדבר, אבל שאיפשהו שם עוד קיימת הבחורה שאדיר התאהב בה. אבל אני גם בונה דברים חדשים, אני מקווה".
אחד מהדברים החדשים בחייה של רייטר הוא שיעורי משחק מול מצלמה, בהמלצתה של חברת הילדות נועם קליינשטיין ("היה נחמד שפתאום היה לי תחביב"). השתיים גם עבדו ביחד על שיר משותף לזכרו של מסיקה, "שיר לאדיר", שיצא בחודש שעבר. "את הכתיבה שלי לא חלקתי אף פעם עם אף אחד, גם לא עם אדיר, ואחרי שהוא נרצח הייתה לי הרגשה שככל שהדברים יותר פומביים, ככה עולים הסיכויים שהוא יודע מהם. אז אני מדברת איתו ככה. כשהגיע השלושים זה היה לי בלתי נסבל, רק רציתי שהוא יידע כמה הוא אהוב, ומצאתי את עצמי יושבת אצל נועם ומבקשת עזרה. פתחתי את הטלפון, הראיתי לה פתקים שכתבתי, והיא קראה והרכיבה פאזל מהמילים שלי".
איך זה היה עבורך?
"מתחילת המלחמה אני לא מצליחה לנשום. הפעולה של להכניס אוויר עד שהריאות מתרחבות לא קורית, ואני חושבת שזה כי כבד לי ממש, אני מחזיקה משהו שצריך להחזיק בשניים. אבל כשראיתי את המילים האלה כתובות על הדף הרגשתי לרגע קטן איך הריאות מתרחבות קצת יותר, וכששמעתי את התוצאה הרגשתי שהוא חיבק אותי עוד פעם. זה אפשר לי משהו שהוא עקרונית בלתי אפשרי. וזה בכלל לא שיר על אובדן אלא על חברות ואהבה, יש בזה המון תקווה. אני ממש רוצה להאמין שיש אנשים שאוהבים כמו שאני אוהבת את אדיר, ובכל פעם שמישהו מתחבר או מתרגש, אני מרגישה שהם מחזיקים באהבה שלהם חתיכה ממנו".
קורע את הלב לשמוע על סיפורי האהבה שנגדעו. זה מציף את השאלה אם היה עדיף לא לאהוב כדי לא לכאוב?
"אף אחד לא הבטיח לנו שאהבה באה ללא מחיר. אני לא אשקר, בהתחלה רק אמרתי 'קחו את הכאב הזה ממני', אבל עכשיו יש בי משהו שרוצה לשאוב מזה כוח ותקווה, כי התמזל מזלי לאהוב עם כל הלב שלי וכל הנשמה שלי. לא עשיתי בחיים שום דבר חשוב או ראוי לציון, אבל באמת אהבתי ככה מישהו ומישהו אהב אותי ככה בחזרה, ויש לזה המון כוח. זה אסון נורא, והייתי עושה הכל בשביל לקבל אותו בחזרה, אבל גם בלכתו הוא האדם האהוב עליי בעולם, ואני אף פעם לא בלעדיו. אני איתו כשאני מכינה את הקפה שלי רק איך שהוא אוהב, הבושם שלי זה הבושם שלו. אני חושבת עליו בכל פעם שאני רואה מישהו מתנהג באדיבות, כמו המעשה שנועם עשתה בשבילי. זה מזכיר לי שעם כל הרוע והכאב יש גם המון טוב. אז אם את שואלת אם הייתי עושה הכל שוב, גם בידיעה מה תהיה התוצאה – אני אומרת בכאב לב שהתשובה היא כן".
צילום: אלון שפרנסקי | סטיילינג: נסטיה ליסנסקי | איפור ושיער: עמית שומר | הפקה: טל פוליטי