איך אפשר להתחיל לספר את האסון הנוראי שנפל על כפר עזה? אולי דווקא בתמונות ילדי הקיבוץ שמשחקים על הדשא, לומדים יחד ורצים בחופשיות בשדות שליד הגדר - מין תמימות כזו ששמורה לפעם.
כשצפריר בן דוד מדבר על כפר עזה - רואים את הניצוץ בעיניים. הוא ומאיה אשתו אומנם בנו בית במרכז וגידלו באהבה את אורי ואלה בני ה-9 וה-7, אבל ניצלו כל הזדמנות להדרים לסוף שבוע פסטורלי בקיבוץ. בסוף השבוע של 7 באוקטובר הם תכננו לחגוג את החג יחד עם ההורים, אמנון וגיתית. "כשהגענו אז אורי הבן שלי שאל אותי מה המרחק מפה לעזה", סיפר צפריר. "אז אמרתי לו '3 קילומטר, אבל יש המון צבא בינינו לבינם'".
כשנשאל צפריר על אותו סוף שבוע ארור, הוא סיפר: "החלום ושברו. אין מקום שהרגשנו בבית יותר מהמקום הזה - וב-34 שעות זה נגמר. בחוויה שלי, לא היה נעים לי ממאיה שהבאתי אותה לתוך הסיטואציה הזאת. זו הייתה הפעם הראשונה שהיא בתוך צבע אדום. היא הסתכלה עליי במבט של 'מה עושים עכשיו?' - ואמרתי לה 'הכול בסדר, אנחנו בתוך הממ"ד'".
בשעה 6:45 חדרו לקיבוץ כפר עזה כ-110 מחבלים, 3 רחפנים וכוחות נוח'בה שפרצו את הגדר ב-3 נקודות שונות. בתיעוד ממצלמות האבטחה של הקיבוץ, ניתן לראות את המחבלים מפוצצים את השער הסולרי ומיד נכנסים אליו טנדרים מלאי מחבלים מוכנים לקרב.
עידו שמריז, אחיו של אלון ז"ל שנחטף לעזה ונורה בשוגג ע"י כוחות צה"ל, סיפר: "ניסיתי להגיע כמה שיותר מהר לנשקייה. המחבלים התרוצצו פה כאילו זה הבית שלהם - כאילו הם מכירים את הקיבוץ הזה יותר טוב ממני. ברגע אחד - הדשא הירוק נצבע באדום". אחרי שלקחתי את הנשק מהנשקייה והחלו הקרבות - הבנתי שזה לא צבא - אנחנו פה בסיפור שונה לגמרי".
בקרבות הללו נהרגו אחד אחרי השני חצי ממתנדבי כיתת הכוננות: שחר אביאני, אבי הינדי, טל אילון, אביב ברעם, נדב עמיקם ואורי רוסו. בקיבוץ קיבלו הנחיה להסתגר בבתים, ואורי אפשטיין, סגן אלוף במילואים, היה בזמן זה בממ"ד עם אשתו איילת והבת עלמה. "אימא ואבא שלי היו בבית שלהם. אבא שלי אמר שאימא נפלה ואיילת אשתי הלכה לעזור להם", סיפר אורי. "כשהיא הגיעה היא התקשרה אליי וסיפרה לי שירו באימא שלי, ושהיא מתה".
אורי המשיך: "התקשרתי לשחר אביאני הרבש"ץ, כי זה מה שעושים - יש מחבלים. הוא לא ענה לי. התקשרתי לאבי הינדי, הסגן שלו - הוא לא ענה לי. ואז, התקשרתי למפקד האוגדה, אבי רוזנפלד - גם הוא לא ענה לי. שלחתי הודעה וסיפרתי לו על המצב: 'יש פה מלא מחבלים, יש פה מלא הרוגים - צריך שצבא יגיע'".
המחבלים המשיכו במסע הטבח בקיבוץ. עידו שמריז הבין שהם מוקפים מכל עבר ושצריך לשנות מיקום. הוא רץ עם דקל, חבר כיתת כוננות נוסף, לבית שלו - להתארגן מחדש לקרב. "התמונה משתנה ברגע שראיתי את הדלת של איתי והדר, השכנים שלי - פתוחה", סיפר. "קראתי להם והם לא ענו. מהרגע ששמענו את התאומים בוכים, אז המטרה שלנו השתנתה - אנחנו פה עד שהתאומים האלה יצאו בחיים".
אורי אפשטיין הוסיף על אותן השעות: "ורד אחותי התקשרה ושאלה אם אני יודע איפה אופיר. כמה דקות אחר כך הבן הבכור שלה אביב אמר לי שהוא רואה גופה של מחבל על השביל בין הבתים. הלכתי לשם בזהירות, עם תחתונים ואקדח, והסתכלתי לכל הכיוונים. אביב יצא מהבית שלו ולקח את הנשק של המחבל. ואז, ראיתי שזה נשק צה"לי. צעקתי לאביב והוא עצר, הרים את הנשק וראה את הפתקית מהנשקייה - היה כתוב עליה 'אופיר ליבשטיין'".
אורי מיד עדכן את הבן הבכור שלו, נטע, שהתגורר בקיבוץ יחד עם ארוסתו אירן בשכונת דור צעיר. אורי שלח הודעה נוספת למאו"ג אבי רוזנפלד, ובה כתב: "אימא שלי מתה, ועכשיו גם אופיר מת. אתם חייבים לשלוח כוחות, יש פה טבח מבית לבית". אך אורי לא קיבל תשובה.
בבית שצמוד לנטע אפשטיין גרו נטע וסנטי, זוג צעיר שהכיר בטיול אחרי צבא והחליט לעבור לעוטף. כמה בתים לידם התגורר ניצן ליבשטיין, בנו של אופיר, ראש המועצה. סנטי סיפר ששלח הודעה לניצן - והוא אמר לו שאביו וסבתו נרצחו. נטע פורטל סיפרה: "אני לא האמנתי - זה הרגע שהבנתי שהם באים בשביל להרוג". נטע התחילה לקרוא לעזרה ושלחה הודעה לאבא שלה, שמעון פורטל, קצין המודיעין של מחוז הדרום במשטרה. "כתבתי לו, 'אבא, אני בכפר עזה, יש פה מחבלים'. והוא כתב לי, 'כוח טקטי בדרך - אני בא'".
בזמן הזה המחבלים שרצחו את איתי והדר ברדיצ'בסקי החליטו לטמון מלכודת לכוחות ולחכות להם מחוץ לבית - בית בו נשארו לבדם שני יתומים בני 10 חודשים. עידו שמריז סיפר: "ראיתי 2 או 3 מחבלים שנמצאים אצלם במרפסת. שמעתי אותם פותחים את המקרר שלהם, מוציאים אוכל ושתייה - ויושבים בנחת. הצרחות של התאומים היו בלתי-פוסקות, הקול שלהם היה כבר יבש וחסר כוח".
עד לאותו רגע, אנשי הקיבוץ נלחמו לבדם מול המחבלים. בשעה 8:30 הגיע נמ"ר של גולני עם 10 לוחמים שאחרי חצי שעה חטף אר-פי-ג'י. בשעה 9:30 נכנס גל גדול של מחבלים בגדר האחורית, ויותר מ-260 מחבלים הציפו את הקיבוץ. הם עברו בבלוק הבתים הראשון בשכונת דור צעיר וחטפו את דורון שטיינבכר, זיוי וגלי ברמן, אמילי דמארי - ועמית סוסנה שנאבקה עד הרגע האחרון מול המחבלים.
הם חטפו גם את אלון שמריז ויותם חיים, שהובל ללא חולצה והוכנס באלימות לרכב עזתי. ממש מאחוריו, בתיעוד שנחשף זה עתה, ניתן לראות את הרכב הפרטי של אביבה וקית' סיגל שנחטפו יחד לעזה. בשעה 10:30 נכנסו לקיבוץ שני צוותים של סיירת מטכ"ל ויחידת דובדבן שנלחמו בצורה הרואית - 20 לוחמים מול 260 מחבלים. הצוותים נפגעו ולא הספיקו להגיע לאזרחים שנחטפו - ו-6 לוחמים נהרגו.
צפריר סיפר ששמע שמחבלים נכנסו לתוך הבית שבו הסתתר עם אשתו והילדים. "מאיה היא ניצולת הפיגוע בבית ליד, היה נראה שהיא נכנסת לאיזשהו התקף חרדה", שיתף. "היא קפצה עליי כשבאתי לכיוון הדלת והתחננה שלא אצא החוצה. נאבקנו על הדלת, עד שפתאום היה הבזק אור בתוך החושך - ואז שקט. המחבלים קיבלו קריאה בקשר - והלכו".
הקריאה הזו של המחבלים הייתה לכיוון משפחת ברודץ', שגרו ממש מול משפחת בן דוד. המחבלים מצאו שם שלל חדש בממ"ד - את הגר, שלושת הילדים ואביגיל עידן והמחבלים חטפו אותם לעזה. אחר כך, הם המשיכו לבית של משפחת גולדשטיין.
"ים, אגם ואני גוננו על הבנים הקטנים, ונדב לקח קרש ועמד ליד הדלת", סיפרה חן גולדשטיין-אלמוג. "אני לקחתי את הדובי הגדול של ים שהיה בחדר ושמתי עלינו כי אמרתי - הם נכנסים ומרססים אותנו, אז שיהיה משהו שירכך את עוצמת הפגיעה". חן הוסיפה: "כשהדלת נפרצה ראיתי מחבל שעמד נשק וצרח עלינו. נדב כבר שכב על הרצפה - ירוי. הלבישו אותנו והוציאו אותנו בשיירה. עברנו מעל נדב ואני זוכרת שאמרתי לעצמי, 'אולי הוא עושה את עצמו?'".
חן המשיכה: "ים התעלפה. אני ואגם השכבנו אותה במקלחת והתחלנו להרטיב לה את הפנים במים. יצאתי עם אגם לראות איפה הילדים, וכשחזרתי ראיתי שלים יוצא דם מהראש. הייתי מבוהלת נורא וברחתי החוצה". תמונה חדשה נוספת שהתפרסמה מצליחה להקפיא את הדם - אחרי שהמחבלים רצחו את ים ונדב, הם התרווחו על הספה בבית ואכלו פומלה מהעץ בחצר - בזמן שיתר בני המשפחה מובלים לעזה. "הם עוד העמיסו גופות ליד הגדר ושמו אותן בבגאז'", סיפרה חן. "בסביבות 12 אנחנו כבר בעזה - וצ'יק צ'ק יורדים למנהרה".
כשמשפחת גולדשטיין נחטפה לעזה קבוצת מחבלים אחרת התקדמה לבלוק הפנימי של שכונת דור צעיר. "הם נכנסו בצרחות של חגיגה", סיפר סנטי. "9 כדורים עברו את הדלת - שני כדורים פגעו לי בירך ימין, כדור אחד שפשף לי את הקרקפת וכדור נוסף פגע לנטע בברך ימין". בזמן הזה, נטע כתבה הודעה נוספת לאבא שלה: "הצילו".
במקביל, צפריר עדיין נמצא בממ"ד עם המשפחה. "כשטיפה נרגע פה אז אמרתי למאיה 'תזרקי לי חזרה את הטלפון'", סיפר. "היא לא ענתה לי, ואז כשראיתי שהיא לא זזה הארתי ליד הראש שלה - והיה שם הרבה דם. הבנתי שהיא נפצעה מאוד קשה, ופה הייתה ההתלבטות הראשונה, אחת מיני רבות שהיו ב-30 שעות הבאות - האם אני נשאר איתה על הרצפה או שאני עולה חזרה לשמור על הדלת. כשדי הבנתי שאני לא יכול לעזור לה אז הלכתי חזרה לדלת בידיעה שאצטרך לחיות עם ההחלטה הזאת".
נטע וסנטי הציצו החוצה מהחלון וראו את הטנדרים והמחבלים מעשנים סיגריות וצוחקים. כששמעו משהו מתגלגל על הרצפה ופוגע בדלת, החליטו לעזוב את דלת הממ"ד ולקפוץ החוצה מהחלון. המחבלים קלטו אותם והחלו לירות עליהם - נטע חטפה כדור נוסף ביחד, שניים בירך ועוד שלושה בקרסול. היא נפלה, אבל סנטי רץ אליה, הרים אותה וצעק לה: "אם אנחנו לא רצים - אנחנו מתים".
המחבלים סיימו עם הבית של נטע וסנטי ועברו לבית הצמוד של נטע אפשטיין ואירן. נטע נעמד בכניסה לממ"ד והחזיק סכין בזמן שאירן הסתתרה בפינת החדר. המחבלים זרקו שני רימונים פנימה, שלא התפוצצו, ומיד זרקו רימון שלישי. נטע לא חשב פעמיים, קפץ עליו וחטף צרור יריות. 5 דקות לאחר מכן אירן יצאה מהמסתור וסימסה לאורי: "נטע מת, מתחילה שרפה בממ"ד".
בשעות הצוהריים נכנסו בוזזים לקיבוץ. הם הגיעו ברגל ועל אופניים - וגנבו טרקטורים לרצועה. חלקם המשיכו לבית של אליי ואריאל - שהסתגרו בממ"ד עם בתם יעל, בת השנה וחצי. הם שמעו צעקות, ואריאל יצא למטבח והביא סכינים. "היו 4 או 5 מחבלים, אבל אזרחים", סיפר. "צרחתי, קיללתי וניסיתי לזרוק עליהם סכינים - הכול, רק שלא יגיעו". עם זאת, זמן קצר אחר כך המחבלים התיזו אש בכניסה לממ"ד - והמשפחה החלה להיחנק. גם בלון גז נזרק לתוך החדר, שהתקלח כליל. אריאל ואליי התעשתו והחליטו לרוץ למקלחת.
המחבלים בשכונת דור צעיר המשיכו במקביל במסע הרצח והתעללו בגופות. הם גם נכנסו לביתו של ניצן ליבשטיין וירו בו. נטע וסנטי, שברחו מהשכונה, מצאו מסתור מתחת לאחד הבתים בקיבוץ. בזמן הזה, סגן-ניצב שמעון פורטל דהר לכיוון הקיבוץ. צה"ל הגדול לא הגיע - אבל אבא של נטע בדרך. שלוש שעות אחר כך, נטע וסנטי שמעו לפתע שני לוחמים שרצים לידם ומדברים עברית. השניים לא יכלו לחלץ את נטע הפצועה, אך התקשרו לאביה ודיווחו לו שהיא בחיים. כשהגיע, פינה את בתו יחד עם סנטי לקרקל המשטרתי.
במקביל, הבית של אליי ואריאל המשיך לעלות בלהבות. כשהמחבלים התרחקו משם הם קפצו מהחלון, ברחו יחפים עם כוויות פתוחות ועם יעל על הידיים - לכיוון השטח החקלאי של הקיבוץ. שם, הם החליטו לעלות על טרקטור ולהסתתר. אחרי זמן מה, כשהבינו שיעל הקטנה מתחילה לאבד הכרה, התקדמו בזהירות לעבר הכניסה לקיבוץ - שם ראו בפעם הראשונה חיילים. "באותו רגע הורדמנו והונשמנו", סיפרה אליי. "יעל הייתה מורדמת ל-8 ימים עם 30 אחוז כוויות, אריאל עם 45 אחוז כוויות - ואני הייתי מורדמת במשך 52 ימים עם 60 אחוז כוויות".
במשך כל השבת, עד לשעות הקטנות של הלילה, המחבלים נכנסו ויצאו בקלות מהפרצות בגדר. בצוהריים הגיעו כוחות צבא נוספים אבל זה לא הספיק מול מאות מחבלי נוח'בה חמושים ומצוידים היטב ששלטו בשכונות רבות. כוח ימ"ס של המשטרה התחיל לחלץ משפחות תחת אש וכוחות נוספים הצטרפו - אבל רק כ-30 משפחות חולצו מכפר עזה בסוף יום שבת. אורי ועלמה חולצו בראשון, בשעה 11:00. לצפריר ולמאיה, צה"ל הגיע רק ב-16:00.
צפריר סיפר: "כשהגיע החייל תפסתי אותו, חיבקתי אותו ואמרתי לו באוזן, 'תקשיב, האימא של הילדים שוכבת פה במרכז החדר - היא לא בחיים. אתם לא נוגעים בה עד שאני לא מוציא את הילדים'. כיסיתי לגמרי כדי שגם אם הילדים יצטרכו להסתובב איכשהו - אז שלא יוכלו לראות אותה. הפער בין הממ"ד לאלונית שמחוץ לקיבוץ היה בלתי נתפס. פתאום ראיתי את מדינת ישראל - כוחות משוגעים של צבא ומשטרה, מחסומים ורופאים. אמרתי לעצמי, 'בוא'נה, אנחנו שני קילומטר מפה. איפה הייתם?'".
מלבד היותם ניצולים של הטבח הנורא, תושבי כפר עזה גם חולקים תחושה קשה ותהייה לגבי כוחות הצבא באותו היום. אליי אמרה: "בתחנת הדלק מחוץ לקיבוץ היו המון כוחות שפשוט לא נכנסו". סנטי הוסיף: "היה את כל הזמן שבעולם להציל אותם". נטע המשיכה: "זה עצוב, אבל אני לא חושבת שאם לא הייתה לנו את הפרוטקציה של אבא שלי אז הייתה לנו דרך לצאת מהקיבוץ. לוחמי-על יש לנו במדינה הזאת ופשוט מה שהיה חסר להם באותה שבת - זה פיקוד".
תגובת דובר צה"ל: "בשבעה באוקטובר צה"ל כשל במשימתו. לצד זאת, לחמו ברחבי העוטף בגבורה חיילי צה"ל, אנשי המילואים, כיתות הכוננות והאזרחים. תחקור אירועי 7.10 מתקדם בהתאם למאמצי הלחימה. לכשיסוכם, יוצג קודם לתושבי כפר עזה".