זה מול זה, הוקמו בירושלים שני מאהלי מחאה. האחד חרט על דגלו להשיב את החטופים, גם במחיר של סיום המלחמה. מולו, ניצב המחנה של פורום גבורה, שמורכב ממשפחות שכולות שמעניקות לממשלה רוח גבית ותמיכה בהמשך המלחמה, עד להכרעת חמאס.
לפני כמעט שנה וחצי עבר דוד אגמון לגור במאהל המחאה מול הכנסת, בקריאה להחזיר את כל החטופים, לשלם את המחיר שהוא סיום המלחמה, וללכת לבחירות. מאז חודש ספטמבר הוא גם החל בשביתת רעב.
"מה-7 בנובמבר, שזה יום ה-30 לטבח, הגענו למאהל המחאה בירושלים וקיימנו עצרת זיכרון, מה שאף אחד לפני כן לא חשב לעשות את זה והורדנו את הדגל לחצי התורן", הוא נזכר. "ובאותו לילה כבר נשארנו".
אגמון, שגר עד פרוץ המלחמה בראשון לציון, חווה את השבת השחורה על בשרו. "ב-7 באוקטובר לקחתי אקדח וירדתי לדרום. הסתובבתי ונלחמתי שם ארבעה ימים", סיפר. "כשחזרתי משם, חזרתי עם כעס נורא, וגם עם תחושה שאני לא יכול לחזור לחיים נורמליים".
באוהל המחאה הירושלמי התייצב יחד איתו מהיום הראשון גם יעקב גודו, ששכל ב-7 באוקטובר את בנו תום שגר עם אשתו והבנות בקיבוץ כיסופים ונרצח בממ"ד. "בסביבות 7:30 בבוקר חמאס ניסו בכוח לפרוץ לתוך הממ"ד", תיאר, "תום החזיק את הידית ולא אפשר להם. הם ירו ארבעה כדורים פנימה, ואחד מהם חדר והרג אותו. תום נפל, פשוט קרס".
המוחים במאהל הקימו כלוב במקום, ושם שובתי הרעב יושבים, בקריאה להשבת החטופים. "לא יכולתי להכיל את התסכול והכעס יותר, וחיפשתי דרך שבה אני אוכל לבטא את הקול שלי, את הכעס שלי, בצורה הטובה ביותר האפשרית", סיפרה רותי ביידץ. "שמעתי שיש כאן שובתי רעב, אז החלטתי להצטרף, ואכן הוקל לי".
אגמון הסביר: "זה נותן להם הרגשה שהם מתחברים, במידה מסוימת, לחטופים, ועושים משהו, לא רק יושבים בבית וכועסים או מתוסכלים".
בינתיים, יש כאן רק קבוצה קטנה, אבל נאמנה, שעצרה את החיים, והפכה את האוהל הזה לביתה. "התקווה הייתה שאחרי שלושה-ארבעה חודשים אכן יגיעו לכאן ההמונים שיגרמו לממשלה לקרוס", הסביר גודו. "אין לי שום חרטות, ואין לי שום דבר שמסיג אותי אחורה. אני בתוך מאבק ואני אהיה פה עד שהם יקרסו".
אגמון הצטרף: "אנחנו רוצים שאנשים יבואו עם אוהל סיירים, עם שק שינה, וישבו פה. כשיהיו פה מאה אלף איש ששובתים שביתת שבת, ובמקביל משביתים את כל המשק. אני אומר לאנשים: 'תעצרו את החיים שלכם לשבועיים'. תוך שבועיים הממשלה הזו נופלת אם יש פה מאה אלף איש".
דוד אגמון, תת-אלוף במילואים שנולד במרוקו ועלה ארצה כילד ב-1948, עבד לתקופה קצרה כמנהל הלשכה של נתניהו בקדנציה הראשונה שלו כראש ממשלה. "ראיתי כמה הוא סכנה למדינת ישראל", טען. "לא עשיתי מזה הרבה רעש, רק אמרתי לו שהוא לא מתאים להיות ראש ממשלה והלכתי".
אגמון עבד יחד עם נתניהו שלושה חודשים. הוא תיאר שראש הממשלה לא יצר איתו קשר, וגם לא מי מאנשיו. "אני שקוף", העיד על עצמו.
"יש תגובות מאוד קשות מהציבור. קוראים לי 'שמאלן', 'בוגד'", סיפר גודו. "איזה אדם מורעל נעמד מולי ואמר לי אחרי כל הטינופת שהוא זרק, 'אתה רצחת את הבן שלך'".
"יש כאלה אבל שבאים ומתווכחים", אמר אגמון. "באים להתווכח, זה בסדר. יושבים שם בגזיבו ומתווכחים. יעקב לא כל כך אוהב את זה, אני כן אוהב את זה. אבל מי שבא ברצון באמת לדבר, להתווכח - אז אני מוכן עם כל אחד".
ביום סוער במיוחד בירושלים – גם בגלל החורף וגם בגלל קריסת העסקה לשחרור החטופים והחזרה ללחימה בעזה – יצאנו לנסיעה על הציר. הציר שבין שני האוהלים. מצד אחד, אוהל המחאה של אגמון ודוגו, שדורשים להפיל את הממשלה.
ובקצה השני של אותו רחוב בדיוק, מרחק נסיעה של פחות מדקה, עומד המאהל של פורום הגבורה. זהו פורום של מאות משפחות שכולות שנותנות רוח גבית לממשלה ודורשות ממנה לא לסיים את המלחמה עד שחמאס יוכרע, וכל החטופים יוחזרו על ידו בפעימה אחת.
המחאה שממול: "יש לנו אחריות לדאוג לעתיד"
"אני חושבת שמבחינתי המאהל הזה והפורום בכלל, זה היה הצלה", שיתפה פרידה מרציאנו, אימו של סמ"ר איתי אליהו מרציאנו ז"ל. "זה היה באמת מציל חיים, כי פתאום הרגשתי שאני לא יכולה להמשיך לשכב במיטה, והפורום נתן לי פתאום משמעות".
סמל ראשון איתי מרציאנו נפל ב-7 באוקטובר בזמן שהגן על קבוצת רוכבים שנקלעה לטבח מחוץ ליד מרדכי. "קיבוץ יד מרדכי זה אחד הקיבוצים היחידים שלא נכנסו אליהם", היא משתפת, "גם ב-7 באוקטובר הילדים שלנו היו חומת מגן אנושית, עם כל הכאב והצער".
"אחרי שנה הקיבוץ החליט לסגור מעגל, והם עשו טריאתלון והם הזמינו אותנו", תיארה. "כשראיתי שם את כל הילדים שיושבים על הדשא, אמרתי: איתי לא נפל לשווא".
יהושע שכל את בן הזקונים שלו סגן אורי שני, שהיה מפקד מחלקה בגולני, והניח אחריו אישה ותינוק שרק עכשיו מתחיל להגיד את המילה "אבא", כשהוא מצביע על התמונות שלו. "הוא היה עם החיילים שלו בגזרת כיסופים על הגדר", סיפר. "הם לחמו כתשע שעות עד שאזלה להם התחמושת, הגיעו לאחר מכן למוצב, התחמשו מחדש, ובחמש אחר הצוהריים נפל פצמ"ר ואורי נהרג יחד עם חייל שלו, ראם מאיר בטיטו הי"ד".
איציק שכל ב-7 באוקטובר את בנו הגולנצ'יק, סמל ראשון ישי פיטוסי, שלחם בגבורה ובתושייה בקרב על בסיס נחל עוז. "הם הגיעו להילחם בנחל עוז, והבינו שהנמ"ר לא כל כך אפקטיבי בתוך המוצב. בהחלטה גורלית הם יוצאים להילחם פנים מול פנים מול מה שהם ראו דרך המצלמות של הנמ"ר", הוא תיאר. "הם יודעים שזו המשימה שלהם, ויוצאים שבעה לוחמים – עד שהכדורים האחרונים שברשותם אזלו".
מנחם יצא יחד עם אחיו הגדול, אלחנן קלמנזון, והאחיין שלהם, באופן עצמאי מעתניאל לכיוון בארי. הם לחמו במחבלים במשך שעות ארוכות וחילצו עשרות מבני הקיבוץ, עד שאלחנן נהרג בהיתקלות. "אחרי 16 שעות נכנסנו לבית, אלחנן הלך ראשון, אור יום, בלי פנסים כבר, נגמרו הסוללות, ומחבל חיכה לו בסלון של הבית ושם בעצם אלחנן נורה לפני שהספיק להגיב", תיאר מנחם.
"המקום הזה הוא המקום שהסיפורים של כל הגיבורים מסופרים יום-יום, יחד עם המסר הזה - להביא ביטחון מוחלט לעם ישראל", אמר יהושע שני. "כל התקדמות מדינית או אחרת, היא לא יכולה לבוא אם יהיה ויתור על השמדת האויב. אנחנו לא עוסקים בנקמה, אנחנו עוסקים באחריות על עתיד האומה".
מנחם הצטרף: "במשך שנים מדינת ישראל סבלה מתסמונת של דחיינות כרונית, של קידוש השקט, של בוא נפתור מה שיש עכשיו ונשכח מהעתיד, נוריש את זה. הר הגעש הזה הלך והצטבר ופשוט התפוצץ עלינו. אנחנו לא יכולים להגיד, טוב, בוא, זה כבר הדאגות של העתיד". הוא חתם: "יש לנו אחריות עכשיו לדאוג לעתיד".
המפגש: "יש חברות טובה, אהבה"
הציר הזה שבין שני האוהלים, הוא ציר כואב, כי בשני קצותיו יש אזרחים טובים ומעורבים שחייהם נעצרו ברגע אחד, והם דורשים עכשיו עתיד טוב יותר למדינת ישראל. אבל, ההבדלים בהשקפות העולם ובעקבותיהם הפילוג והשסע, מגבירים כל כך את המתיחות שלפעמים נדמה כאילו האוהל האחר נמצא מעבר להרי החושך.
אגמון הלך לבקר במאהל של פורום הגבורה. "בוא תצטרף, תעשה רוטציה, יום פה-יום שם", אמר לו בהלצה יהושע שני. "לפי הרקע שלך אתה אמור להזדהות איתנו, עם המטרות שלנו". אגמון השיב: "אני מזדהה עם חלק גדול מהמטרות שלכם, כמו שאתם בטח מזדהים עם המטרות שלי".
"המפגש הוא לא ויכוח, הוא חיבוק", שיתף מנחם קלמנזון. "והדאגה היא הדדית. יש חברות טובה, אהבה גדולה. לצערנו לפעמים דווקא האנשים, שנקרא לזה, שהם לא חלק באמת מהכאב. הם אנשים שרוצים להצטרף, פעילים ודברים כאלה, הם מלבים כעס. בין המשפחות יש אהבה, זה הבנה שהמטרות הן אותן מטרות, יש לפעמים ויכוחים על הדרך וגם הם לא ויכוחים כאלה גדולים".