התושבים אומנם נקראו לחזור למטולה, אך המושבה נשארה ריקה. רוב הבתים נפגעו מטילים של חיזבאללה, וגם מי שמעוניין לחזור הביתה לא יכול, משום שאין לאן. אמש (שישי) הבאנו ב"מהדורת החג" את הקולות של תושבי המושבה, שמנסים למצוא פתרונות, ומיואשים מהתנהלות המדינה.
"גם בתהליך השיקום - הממשלה נעלמה לנו"
תשע פעמים ביום עובר האוטובוס במטולה. איש לא עולה אליו ואיש אינו יורד והנהג לא עוצר באף תחנה, כי איש אינו עומד באף תחנה. אבל הממשלה רצתה תמונת ניצחון, ושרת התחבורה, ההתמחות האמיתית שלה היא הרי בימוי והפקה של תמונות ניצחון, אז היא הפיקה את מופע קו 20 ואפילו העלתה את התדירות של אוטובוס הרפאים משש פעמים ביום - לתשע.
רק הכרוז המוקלט מפיג את בדידותו של הנהג המיותר ביותר בעולם. "גם אם שילמתם באפליקציה או יש לכם רב-קו חייבים לתקף את הנסיעה במכשיר התיקוף ונמנעים מקנס כספי גבוה", נאמר בכרוז. אבל חלונות האוטובוס עדיין שקופים, בזה שכחו לטפל. ומהם נשקפת התמונה האמיתית.
עיירת מטולה נטושה, שניים מכל שלושה בתים נפגעו מטיל נ"ט, 460 בתים, שליש מהם יצטרכו להרוס ולבנות מחדש, ואיש אינו נראה. "הבטחתי לעצמי, אנחנו לא חוזרים ל-6 באוקטובר. אין דבר כזה. אנחנו חוזרים למקום הרבה יותר טוב מה-6 באוקטובר", סיפר.דוד אזולאי, ראש המועצה
חודש וחצי עברו מאז ההוראה של המדינה לתושבים לחזור, רק אחד מכל עשרה שב למטולה. גם מהם רבים עזבו מאז שוב כשהתברר שההתרעות נמשכות. העירייה עתרה, ביקשה דחייה, ולפני שבוע המדינה השיבה לבג"ץ: תחלמו שנדחה.
"הממשלה הזו היא רעה הייתה בתוך כל המלחמה, נעלמה לנו ונאלמה לנו במלחמה ולצערי הרב כשאנחנו צריכים אותה עוד יותר בתהליך השיקום, גם פה היא נעלמה לנו", האשים אזולאי. "המדינה אומרת שבית שלא נבדק על ידי מהנדס, הוא מבחינתם 'בית קל'. כלומר, תוך 21 יום ניתן לשקם אותו".
"אבל, רק כדי לקבל את השמאי, ועד שהוא מוציא דו"ח, ועד שהוא מעביר אותו למס רכוש, ועד שמס רכוש מאשר, זה בין ארבעה לחמישה חודשים. ובסוף אומרים לי '21 ימים אפשר לשקם אותו'", הוא תיאר. "זה בדיחה".
רק בשביל לתקן את הנזקים במטולה, בלי שום שידרוג, נדרשים מיליארד וחצי שקלים. "אנחנו מקבלים ממס רכוש בין 60 ל-70 אחוז מהנזקים", סיפר אזולאי. "זה לא מספיק. אנחנו מאוד מקווים שממשלת ישראל תהיה איתנו ולא תילחם בנו. אחד הדברים שאני מרגיש, שהמדינה נלחמת בי ולא עוזרת לי".
"מצאנו מנהרות, אין דרך להגן על האזור"
"אנחנו תמיד מרגישים את המלחמה לפני שהיא מגיעה", אמר יוסי לויט, ממלא מקום הרבש"ץ. "חצי שנה-שנה לפני המלחמה הם התחילו לנסות אותנו. הם היו לוקחים אנשים שקופצים מעבר לגדר, רצים לתוך המושבה. והם רצו לראות איך אנחנו פועלים. וכמובן הם היו מצלמים את זה ורואים איך הצבא מגיע, איך כיתת כוננות מגיעה, מי זה בכיתת כוננות, של מי האוטו".
לויט הבהיר: "הם היו אוספים עלינו מודיעין כל הזמן" במלחמה לויט היה הרבש"ץ של מטולה ועכשיו הוא הסגן כי מישהו חייב לטפל במטעים של המשפחה, שצמודים לגדר הגבול. במטעים האלה התגלו שתי מנהרות חוצות גדר של חיזבאללה מכפר כילא, והצבא סתם אותן.
"התוכנית שלהם הייתה בעצם לנתק את מטולה", סיפר. "מנהרה אחת - להשתלט על מטולה, והמנהרה השנייה היא כדי לחסום את כביש 90, שהם יודעים שזה הציר היחיד שצה"ל יכול לשלוח לפה תיגבור".
אחר כך בנו חומה שתעצור פשיטה של כוח רדואן, אבל מאל-חיאם יש קו אווירי קצרצר אל השכונות המערביות של מטולה, ואת הגיאוגרפיה הזאת אי אפשר לשנות. "זה בלתי ניתן להגנה", הסביר לויט. "מה שקרה במטולה זו בעיה שלא הייתה לפני - הנ"טים".
"זה נשק שמגיע משום מקום", תיאר. "מחבל פשוט יכול עכשיו לראות בית, ולהחליט שהוא 'מכניס' לתוך הבית הזה. אין לו שום בעיה, אין אף אחד שיכול לעצור אותו. כרגע אנחנו יודעים שהם לא שם מעבר לגבול. אבל לחזור לשם כמו שאתם רואים זה לא בעיה".
הפגיעה הישירה במטע, שרצחה את עומר ועוד חמישה חקלאים: "היינו פה יחד"
במהלך הסיור באזור לויט שיתף: "בתחילת המלחמה בכלל לא יכולנו להגיע אל המטעים. ב-23' ממש לא הגענו לפה ולא קטפנו, וכל הפרי נשאר על העצים בעצם. בשנת 24', תוך כדי תנועה נתנו לנו קצת יותר להגיע. יש פה נקטרינות, מישמש, ולמטה תפוחים. יש מהכל".
במטע הזה נהרג לפני חצי שנה עומר וינשטיין, ואיתו חמישה פועלי חקלאות מתאילנד. דגל קטן מסמן את המקום שבו פגעה הקטיושה, וצינורות ההשקיה הקרועים מעוצמת הפיצוץ מספרים בדרכם על מה שקרה פה.
"כל הבוקר היינו פה אני והבן ביחד", סיפר האב, משה וינשטיין. "באיזשהו שלב הוא החליט שהוא עולה לקטוף משהו, הוא ביקש מהעובדים שיעלו. הם היו במטע עשר דקות, הייתה אזעקה, טסתי הביתה. אחרי כמה שניות הבית רעד".
"פתחתי את הדלת וראיתי את הפטרייה", הוא המשיך. "צילצלתי שלושה צלצולים, הוא לא ענה לי. טסתי עם האוטו 150 מטר. ראיתי את האוטו של עומר עומד בצד, את העובדים ואת עומר לא ראיתי. ירדתי מהאוטו, התקדמתי עשרה מטר. חשכו עיניי".
"צילצלתי לרבש"ץ", הוא תיאר, "אמרתי לו, 'יוסי תקשיב טוב, הייתה נפילה בוותיק. עומר נהרג, ועוד חמישה אנשים'".
הבית ההרוס ברחוב המטווח
רחוב הנרקיס שבראש הגבעה הוא אחד הרחובות הפגיעים ביותר במטולה. ב-22 ביולי חדר טיל נ"ט לבית משפחת רובינשטיין. "כשהצבא הגיעו כמעט וכבר לא היה מה להציל מהשריפה", סיפרה אנה רובינשטיין.
הקומה השנייה נשרפה לחלוטין, בקומת הקרקע הכל הרוס מההדף העצום, הפלדלת התעקמה כמו עטיפה של קרמבו. "לא הודיעו לנו שזה אנחנו", אמר אוראל רובינשטיין. "רק בשעה תשע בערב בערך הודיעו לנו שזה אנחנו. לקח לנו זמן לעכל. אמרו שנפגע לנו הבית והם מצטערים ואין להם עוד מה להגיד. ואז התחלנו פשוט להתחיל לחשוב מחדש ולהתחיל את החיים מחדש".
"מחלון הקומה השנייה נשקף הכפר הלבנוני כילא. זה היה נוף הילדות שלהם. "אף פעם לא חשבתי שיהיה משהו רציני", שיתף אוראל. " גם כשנגיד היה ניסיון התפרצות. אף פעם לא פחדתי באמת. עכשיו כן, אתה לא יודע מה יכול לקרות".
למרות הזמן שחלף, הבית עוד עומד הרוס. "זה נתקע בבירוקרטיה", תיארה אנה. "השמאי היה פה ב-9 בדצמבר, מאז היינו צריכים להביא מהנדס, קונסטרוקטור, עוד פעם מהנדס, בדיקות מעבדה כדי לראות מה באמת צריך לעשות פה, אם צריך להרוס את התקרה או לא".
"קיבלנו תוצאות של בדיקות המעבדה, אבל זה לא מספיק, צריך עוד בדיקה. הגיעו עוד פעם לבדיקה, ובינתיים זה שם באוויר", היא שיתפה. "מחכים לאישור ממס רכוש לכל מה ששלחנו".
מהנדס הקונסטרוקציה קבע שצריך להרוס את כל הקומה השנייה ולבנות מחדש. העלות מוערכת בזהירות במיליון ו-300 אלף שקל. המדינה לוקחת את הזמן שלה, ואת המימון הפסיקו.
כמה מס רכוש נותן?
"בינתיים אנחנו קיבלנו איזו מקדמה על כל מה שכבר שילמנו למהנדס, לקונסטרוקטור, לבדיקות מעבדה, וזהו", אמרה אנה. "אנחנו לא קיבלנו שקל על התכולה. שום דבר".
המשפחה עדיין נודדת. "אנחנו על מזוודות", חשפה אנה. "אחרי הפינוי - היינו בבתי מלון בטבריה, אחר כך גרנו בראש פינה, ועכשיו לפני שבוע עברנו לקיבוץ כפר הנשיא. שם כבר שכרנו בית לתקופה יותר ארוכה כי אנחנו רואים ששום דבר לא זז".
אבל מי משלם את השכירות?
"כרגע אנחנו משלמים מכספנו", שיתפה אנה. "כי המדינה הפסיקה את המענקים".
איגור, בעלה, היה רוב הזמן במילואים. 350 יום, לא סופי. ועכשיו הפסיקו את המעונות, אז אנה צריכה לעבוד מהבית כי אין לאן לשלוח את איתי הקטן. "הבית יעמוד ככה עד שאנחנו לא נתקדם עם אישורים של מס רכוש, עם הכסף שהם צריכים להעביר, זה יעמוד ככה", אמרה אנה. "אבל זה לא דחוף להם. אם אתם רוצים שאני אחזור הביתה אז בואו תעזרו לי. אני רוצה לחזור הביתה".
"זה הבית שלי", שיתפה בכאב. "אני פה הייתי מבחירה. אני רוצה לחזור הביתה. אבל תנו לי. כי לבית הזה אין לי לאן לחזור".
"המדינה בפשיטת רגל"
"אני דור רביעי במטולה. אני נקרא על שם הסבא שלי, שהגיע לתל-חי עם טרומפלדור", סיפר משה וינשטיין. "צחקו עלינו, ביזו אותנו, השפילו אותנו. חדרה חולייה בהר דוב, במקום לחסל אותה - הבריחו אותה. חתכו פה את הגדר כל יום שני וחמישי, אף אחד לא עשה כלום".
"אנשים לא רוצים לזוז מהכיסא", אמר בהתייחסות לפוליטיקאים. "כולם לא בסדר. רק הראש - זהב. בצבע של השיער שלך. המדינה פשטה את הרגל. אין לנו זכות קיום. כשאני שומע את קרעי, איך הוא מדבר על הקיבוצים, על המושבים. מי בנה את המדינה, קרעי? סמוטריץ'? אנשי עבודה! בעשר האצבעות! את מי זה מעניין. הכל מותר".