505 ימים היה עומר שם טוב בשבי. מרביתם – רק עם שוביו. מתחת לאדמה. והוא ראה הרבה מאד: את המיליונים שעוברים במזומן. את המלכודות שהוכנו לחיילי צה"ל. את התאים הקטנים שמשכנים בהם חטופים. הוא היה באחד כזה במשך כ-50 ימים. כמעט בלי אור, כמעט בלי מזון, ועם מי שתייה מלוחים. עכשיו הוא יושב ומספר הכול. גם על הבדידות, על הדאגה להורים החוששים בישראל, על הרגעים שבהם חשב שהוא משתגע – ועל האור שלו – שלא כבה.
"הייתה מסיבה טובה ואז פתאום כבתה המוזיקה. אתה מתחיל לשמוע יריות ורואה אנשים נופלים על הרצפה גם", מספר עומר על אותם הרגעים בפסטיבל הנובה שבו בילה עם חבריו, בהם האחים מיה ואיתי רגב. "ואז אורי דנינו מתקשר אליי, הוא הצליח כביכול לברוח, והוא חזר בשביל להציל אותנו".
אורי, הוא נזכר "אמר לנו כל הזמן: 'תורידו את הראש, תורידו את הראש', אורי ממש ממש דאג לנו". בהמשך, מספר עומר, פותחים על הרכב באש. אחד המחבלים תופס אותו, זורק אותו על הרצפה וקושר לו את הידיים. "הוא עולה עליי, דורך עליי, מרביץ לי", הוא נזכר. "הוא השכיב אותי מול הגלגל של הטנדר, ואני, הדבר היחיד שהולך לי בראש עכשיו זה שהוא הולך למחוץ אותי". מיה ואיתי נורו ברגליהם, והם נחטפים, יחד עם עומר, לעזה. "הדבר הראשון שעולה לך זה גלעד שליט, אתה חושב על חמש שנים".
לדבריו, עוד מהרגעים הראשונים ממש, כשמולו מחבל עם קלצ'ניקוב, האינסטינקט ההישרדותי שלו ברור לו: התחברות. הוא שואל אותו לשמו, מספר לו שקוראים לו עומר – ואז המחבל שואל אותו: "אתה מכיר את עדן בן זקן? אני אומר לו 'כן'. הוא הוא אומר לי: 'תשיר לי שיר', ואז אני שר 'מלכת השושנים'".
ביסקוויט אחד ליום
ב-50 הימים הראשונים בשבי חמאס, הוחזק עומר עם איתי רגב. הם עוברים בין דירות, וסביבם - הפצצות. "פתאום אני שומע פיצוץ מטורף. כל הבניין פשוט רעד. אני חשבתי שהבניין יורד עלינו". דקות לאחר מכן ייכנס מחבל שיספר להם שעשרה בניינים התמוטטו כתוצאה מההפצצה. בהמשך, אחרי שאיתי ישתחרר בעסקת החטופים הראשונה, עומר יישאר לבד. "זה היה אחד הפחדים הכי גדולים שלנו", הוא נזכר. "פתאום יש שקט בדירה, ואז התחילו הלחצים, התחילו החששות, ההרגשה של הבדידות. פשוט אני מרגיש שאני משתגע".
עומר נותר לבדו, תנאיו מורעים והוא מורד למנהרות. ב-50 הימים הבאים הוא יוחזק במנהרה קטנה וצפופה, שהוא לא יכול אפילו לעמוד בה, כאשר במרבית שעות היום הוא בעלטה מוחלטת. הפנס שברשותו יספיק לו לדבריו לשעתיים-שלוש של אור בלבד: "אין צללים, אין כלום. עיוורון". בתקופה הזו הוא גם יאכל מעט מאוד. "בהתחלה זה היה שתי פיתות ביום. עם הזמן הכמות ירדה". משתי פיתות בתחילה, סיים עם ביסקוויט אחד ליום. המים בתקופה הזו, הוא אומר, מלוחים. "הייתי מאוד רזה, מאוד. ראיתי את העצמות כבר".
באחד הימים הוא מועבר למנהרה אחרת, גדולה בהרבה. שם הוא יעביר כ-400 ימים, עד שישתחרר הביתה. לאחר שיאכל ארוחה משמעותית ראשונה, שוביו החדשים יספרו לו שלמחרת יתחקרו אותו על עברו הצבאי. "זה מפחיד, אין מה להגיד", הוא משתף. "אתה לא רוצה להתחיל לחטוף מכות פתאום".
לדבריו כניסת צה"ל ללחימה באזור שבו הוחזק העסיקה את השובים שוויתרו בשל כך על החקירה שלו, אך גררה גם יחס קשה יותר כלפיו, "יריקות, קללות". בשלב הזה הוא מתחיל לתכנן בליבו תוכנית בריחה. "אמרתי טוב. צה"ל מעליי כרגע, יש לי הזדמנות לברוח. זה היה בלילה, כולם נרדמו", הוא משחזר. "הסתכלתי לצדדים לראות אם מישהו מגיב. אף אחד לא הגיב. קמתי על הרגליים, הלב על מאתיים", הוא מספר איך הוא ניגש לאחד הקלצ'ניקובים של השובים ולוקח אותו לידיו – אך מוריד אותו חזרה לרצפה. "אני מאמין שזה היה פחד. שיהיה מעצור".
שקיות זבל, מלאות בכסף מזומן
"באיזשהו שלב הגיע מישהו עם לפטופ ועם שקיות זבל, והם ככה שופכים אותן על הרצפה. וזה פשוט מלא כסף. ערימות", אמר והוסיף כי להערכתו מדובר בכשלושה מיליון שקלים. "פעם אחת הם שמו מלכודים, בעצם בבית שהיה מעל המנהרה. ואז הם אמרו לי: 'עומר, כשחיילים מגיעים לבית הזה, 'אתה מפוצץ'. ואז אמרתי להם: 'לא, לא הולך לקרות. אני לא הולך לעשות את זה'. הם אמרו לי: 'אתה לא תעשה את זה, אנחנו נירה לך בראש', אמרתי להם: 'אז תירו לי בראש'".
על שחרורו הוא מגלה מצפייה באל ג'זירה, שם הוא מוצא את תמונתו בין 33 החטופים שנכללו בעסקה. לדבריו, רק כאשר התחילה הפסקת האש שוביו החלו לתת לו יותר מזון. כשהוא יוצא מהמנהרה לראשונה זה 450 ימים, הוא סוף סוף נושם. "היה אוויר קר, צח. גן עדן". הוא מתאר באריכות את רגעי האושר שאחרי השחרור. את המפגש עם קצינה ישראלית שהוא יכול פשוט לחבק - ואת המפגש עם ההורים, שחיכו לו. "כמה חלמתי על זה", אמר להם. "אין לכם מושג". "זה היה פשוט אושר. אושר אמיתי".
"לא אמורה להיות רשימה – זה אמור להיות כולם, וזהו"
הוא עדיין חושב על מי שנשאר מאחור. "אתה אומר לעצמך, 'למה אני כן והם לא? מה איתם?' אני לא מבין למה אני כן והם לא. מאיזו בחינה אני 'שווה יותר'? אנחנו אותו דבר. לא אמורה להיות רשימה. זה אמור להיות כולם וזהו".
מה תגיד לאלה שמתנגדים לעסקה, לאלה שאומרים: 'רק בכוח צבאי נוציא את החטופים'?
"אני לא מאמין שכוח צבאי יוציא את החטופים".
אז למה עדיין יש חטופים שם מאחור?
"אני חושב שזה עניין פוליטי".
אז מה עכשיו?
"דברים טובים, רק דברים טובים".