48 חטופים בעזה כבר 710 ימים. אחד מהם הוא אלוף-משנה אסף חממי, מפקד חטיבה דרומית עזה, שנלחם במחבלים שחדרו ליישובים, נפל ונחטף כחלל צהל שמוחזק בידי האויב.קלארה חממי, אמא של אלם אסף חממי שעדיין בשבי, מספרת בראיון ל-N12: בשבוע הבא נחגוג את ראש השנה. לפני שנתיים, בראש השנה שקדם לשבעה באוקטובר, אסף נשאר בבסיס. הרמטכל הרצי הלוי הגיע לבסיס והיה אמור לעשות חג איתם. אסף אמר: לא, אני אשאר. החיילים שלי בעמדות ובמוצבים ואני איתם. כשבאו להעיר אותו ב-7 באוקטובר מצאו אותו יושב על כיסא עם נעליים עליו, לבוש. זה היה הבן שלי. תמיד הייתי אומרת לו: אתה אמיתי? אתה לא נח ולא ישן. הוא היה מחייך ואומר: אמא, אני בסדרהבן שלי כל הזמן הזהיר ומפקדים בכירים לא התייחסו לאזהרות. אסף היה אומר: 'אסור לשבת על זרי הדפנה' ומפקדים בכירים אמרו לו: 'אתה רואה שחורות'. קיבלנו שחור. המדינה כולה קיבלה שחור. הבן שלי ראה תמיד את הטוב, אז להגיד לו: אתה רואה שחורות?! הוא היה בכל המבצעים והמלחמות ודווקא בתפקיד הזה שהוא תפקיד עורפי, לא האמנתי שיקרה לו משהו. הוא דאג לתושבים בעוטף עזה, הוא אמר להם איפה כדאי לסלול את כביש 232 כדי שיהיה מספיק רחוק מהגדר.כמה שאני חושבת שהכרתי את הבן שלי, אני מבינה שהכרתי כל כך מעט. כולם מספרים איזה גיבור הוא היה. אסף הבן שלנו עם הנשמה הגדולה ביותר, תמיד ראה את האחר לפניו. הוא הסתפק במועט, לא עניין אותו מעמד ודרגה. הוא תמיד נגע באנשים.במרחק הזמן, הכאב רק נהיה גדול יותר. לקראת השנה החדשה, כהורים של אסף אנחנו רוצים לאחל לעם ישראל קצת רוגע וקצת שלווה למרות שהאש בוערת בתוכנו. אסף עדיין לא פה, אחד מ-48 החטופים. אני מאחלת שכל החטופים יחזרו הביתה. זה המינימום. שהחיילים שלנו ישמרו על עצמם ויהיו בריאים.האחדות בינינו צריכה להיות אמיתית. כיום אנחנו חברה שסועה ביותר ואפילו 7 באוקטובר לא גרם לנו להתאחד. הפילוג לא יביא לנו את החטופים ולא יקרב את ההגעה של כולם הביתה. השנאה תמשיך לקרוע אותנו ואנחנו קוראים לאחדות ולהקשבה. אם אין לנו יכולת להקשיב, זה לא יעזור. לאסף הבן שלי הייתה יכולת להקשיב ולפעול באמת. הוא דיבר פחות ועשה הרבה.ב-7 באוקטובר, אלון הנכד שלנו בן ה-6 נסע לעשות חג עם אבא בבסיס. כל כך הרבה זמן הוא חיכה להגיע להיות עם אבא. אסף לא היה נוהג להביא את המשפחה לבסיס. אסף היה אמור לצאת ביום כיפור הביתה אבל הוא לא יצא כי הייתה כוננות. בשעה 06:29 כשאסף יצא, הוא ביקש מאחד הקצינים שהיה בסביבה להשגיח על אלון והוריד אותו לחמל. במקרה נכנסה לשם קצינת החינוך והיא סגרה את הדלת ונשארה עם אלון הקטן. לימים הבנתי שהם היו שם במשך שעות בלי אוכל ומים.אסף חי את הצבא בכל יום. הוא לא קפא על השמרים ותמיד אמר: 'אנחנו צריכים להיות מוכנים'. הוא לא נח לרגע. בערב שישי אם היה אפילו אירוע קטן על הגדר, הוא היה עוזב את האוכל, ונוסע בחזרה לבסיס. לא כי הוא לא סומך על החיילים, אלא כי הוא רצה להיות חלק מהם, להיות איתם. זה היה אסף.בעיניו של אלון, אבא שלו הוא גיבור. אלה בתו הבכורה של אסף חגגה בת מצווה בלי אבא. ארבל, בנו הצעיר של אסף, חגג כבר שני ימי הולדת בלעדיו. תאריך יום ההולדת שלו, הוא יום לפני אסף. חלפו שנתיים ואסף עוד לא פה, אנחנו לא מאמינים. ייחלתי שאסף יגיע חזרה לישראל כדי שנוכל לקיים אזכרה לפני החג.