7 חודשים אחרי ששוחרר משבי חמאס אלי-ה כהן עבר לדירה חדשה עם בת זוגו זיו עבוד. הוא מרצה בעולם, מארגן פסטיבל מוזיקה ענק – וגם מוציא ספר חדש על תקופת השבי ועל הרגעים שלא יישכח. בריאון לחדשות סוף השבוע הוא מספר איך ניצל את השהייה במנהרות כדי ללמוד אנגלית, וגם מגלה: כבר קניתי את הטבעת לזיו לפני החטיפה.תוך כדי המעבר לדירה החדשה, אלי-ה מספר: כמה שיחות היו לי ולזיו על זה, כמה רצינו, כמה אמרנו 'ואי נעבור לגור לבד. סוף סוף נוכל לבשל אחד לשנייה'. אני אומר לה, 'אני לא מאמין שאני ואת נכנסים לבית שלנו. זה המפתח לבית שהוא שלי ושלך. זה אני ואת'.בכל חודשי השבי, אלי-ה בכלל חשב שזיו נרצחה ב-7 באוקטובר. 505 ימים אמרתי: 'טוב, בסדר, חיים חדשים, אין ברירה אני רוצה לחיות. אסע לאוניברסיטה, אסע לאיפשהו, אכיר איזו בחורה, יש חיים בחוץ, החיים חזקים, אני חייב להמשיך הלאה'. אני עושה את זה עם זיו, עם הבחורה שראיתי בעיניים, שהתאבלתי עליה, אבל אמיתי מבפנים. זה מטורף.משא ומתן - ספרו החדש של אלי-הבבית הדפוס אלי-ה בוחן את ספרו החדש. זה יצא הרבה יותר טוב ממה שחשבתי. בחיים לא חשבתי שאצליח לכתוב ספר על הסיפור הזה. אבל אני רוצה שאנשים יחוו בדיוק את מה שאלי-ה חווה שם.ידעתי איך לקרוא לספר כבר מהיום הראשון. 'מופוואדאת' בערבית זה משא ומתן. משא ומתן מול המחבלים, משא ומתן מול אלוהים, שניהלתי על הרבה מאוד דברים במהלך השבי, על דברים שאני רוצה שיקרו, על דברים שאני רוצה, לצאת החוצה, ומשא ומתן ביני לבין עצמי.איך אתה היום?זו שאלה מורכבת. כי מצד אחד הכל טוב. אני בבית, בת הזוג שלי בבית, אבל יש דברים שמרגישים לי מאוד תקועים. במהלך ההתנהלות היום-יומית שלי אני פוגש הרבה מאוד דברים ששולחים אותי לשם וגם ההבנה הזאת, שיש אנשים שאני יודע - זה נשמע מטורף - אבל אני יודע מה הם עוברים ברגע זה. איך הם נראים ומה הם עוברים. כשהם קשורים וכשהם רעבים, ואיך הם קמים בבוקר – אם זה בצרחות. את הריח של ה... אני יודע להרגיש את זה. אז קודם כל זה מלווה אותי.ואז מה? פתאום יש לך מין סוג של פלאשבק במהלך היום ואתה אומר לעצמך: אני יודע מה אלון אהל עובר עכשיו?נכון. זה הרבה יותר מפלאשבק. זה אפילו סוג של טריגר. כי... קחי את הדוגמה הכי פשוטה שיש – אני מכין לי לאכול, ואז פתאום אני מוצא את עצמי שנופלת עליי ההבנה שהוא לא יכול לקום להכין לו לאכול, הוא לא יכול לבחור לעצמו מה לאכול. בוחרים בשבילו מה לאכול, אם הוא אוכל. אלון הכי אוהב סנדוויץ' פסטרמה. ואני פתאום רואה סנדוויץ' פסטרמה ואני כזה... מה אני עושה עם זה עכשיו? באותו הרגע יורד התיאבון ולא בא לך לאכול, אתה מרגיש אשם.הפרידה במיגוניתבביקור במיגונית שממנה נחטף אלי-ה מקריא קטע מהספר:'תהיה חזק, אנחנו נצא מפה, נתחתן ונביא ילדים', לוחשת לי זיו. הרמתי גופה ואמרתי: 'סליחה שאני משתמש בך', כיסיתי את זיו. ואז גופה נוספת שממנה ביקשתי סליחה וכיסיתי גם את עצמי מתוך ספרו החדש של אלי-הבמקום המדויק שבו שכבו במיגונית, השניים מתארים כיצד נפרדו אחד מהשנייה: הכול כבר היה נראה אבוד ואני כבר ברגע האחרון, היא אומרת לי, 'טוב לפחות למעלה נהיה ביחד, שם אף אחד לא יוכל להפריד בינינו'. במשך 505 ימים אני חי עם המשפט הזה ואני אומר: 'איזה בן אדם חרא. אני פה ואת לא'. לא האמנתי שאני הולך לחיות עם המשפט הזה כל החיים.ההישרדות בשבי חמאס בעזההבית בניר עם, שבו מתקיים הראיון, רועד מהדף ההפצצות בעזה.קשה לך?הרעידות האלה, אי אפשר שזה לא ייקח אותך אחורה.אתה זוכר את הפיצוצים? היית שומע אותם הרבה יותר חזק ממה ששמענו עכשיו?בטח. זה מלחיץ.לאיזה יום זה הכי מחזיר אותך? לאיזה רגע?הרגעים שהחלונות מתפוצצים והכל עף. יש ענן עשן מטורף, ויש צפצופים מטורפים באוזניים. פתאום אתה שומע צרחות מטורפות. אתה מנסה להבין אם זה קרוב, אם זה לא קרוב, אם זה פגע בנו או לא פגע בנו. זה החוסר ודאות של מה הולך לקרות. אני אחיה או אמות? אין לך מושג.בסוף אתה נמצא בחדר ולא באים לבקר אותך יותר מדי, אלי-ה מספר. אתה כמו כלב כזה, סגור באיזה חדר, זורקים לך את האוכל והולכים.'תראה, מצאתי 300 שקל', הגשתי לו את השטרות. 'כל הכבוד אילי', שמח ותחב את השטרות מהר לכיסו. 'אתם רואים? אילי גבר'. אמר לחבריו שישבו בחדר שלהם. 'לא תיתן לי פיתה ב-300 שקל?' ביקשתי תמורת השטרות שלא היה לי מה לעשות איתם. 'פיתה אחת מגיע לך', אמר. לקחתי את הפיתה שקניתי ב-300 שקל והבאתי לחברים. חילקנו אותה לארבעה חלקים שווים ואכלנו. '300 שקל עלתה הפיתה', הסברתי לחברים. יוקר המחיה הגיע גם לעזה מתוך ספרו החדש של אלי-ההיה להם הרבה אוכל? אפרופו עכשיו הדיבורים על משבר הומניטרי ברצועהאני מת שירדו מתחת לאדמה, ואת התמונות שמראים של העזתים - אני רוצה שיביאו את התמונות של המחבלים שנמצאים מתחת לאדמה, תגידו לי אם הם נראים בגרם כמו האנשים שנראים למעלה. הם אוכלים ברמה הכי גבוהה שיש, יש להם הכל. אם זה עוגות, פירות או ירקות. הם יושבים ומכינים להם פופקורן ושתייה ושתייה מתוקה וקפה ונס קפה והכל מכל טוב.אבל זה היה לאורך כל ימי השבי?לאורך כל ימי השבי.לא היה שלב שבו ראית שגם להם יש מצוקה באוכל?לא, לא. תמיד היה להם.אתה גם מספר באחד הקטעים שאתה רואה שזה אוכל של סיוע של האוםברור. אני בעיניים שלי ראיתי את הקופסאות של הסיוע של האום, שהיה רשום שזה 'עזרה לעזה'. אבל מה זה אומר?בזמן ששהה בשבי עם הירש גולדברג-פולין זל, אלי-ה קיבל מהירש את הספר צל ועצם של לי ברדוגו - ולמד בעזרתו אנגלית. אנשים לא יכולים להבין איזו משמעות ענקית יש לספר הזה עבורי. זה לא הסיפור, שאני יכול לדקלם אותו בעל פה, זה התהליך. הביאו לו (להירש) את הספר הזה. והוא גם קרא אותו 4 פעמים. וכשהוא 'הלך הביתה', נקרא לזה, אז הוא אמר לי: 'אני כבר לא אצטרך את זה, קח תקרא את זה בינתיים, עד שניפגש בבית'. בהתחלה לא היה לי בכלל מה לעשות עם זה. אוצר המילים שלי באנגלית היה – כן, לא ובננה.אז קראת אותו? הצלחת?בהתחלה לא הבנתי כמעט כלום. הבנתי רק שיש בחורה, יש לה מישהו.. לא באמת הבנתי את הדברים. אז באתי לאור ואמרתי לו: 'תשמע, יש מצב שכל מילה שאני אומר לך, זה גם בשבילי וגם בשבילך, אני אגיד לך מילה ואתה תגיד לי מה היא אומרת, ככה אני אלמד'. ולאט-לאט למדתי. פתאום ידעתי 10, 20, 30, 40, 100, 300. בסוף הגעתי ל-2,500 מילים, כן? ואז הגענו לשלב שהיינו יושבים בלילות ועושים שיעורים. 'אוקי, מה אומר פרזנט פרוגרסיב, מה זה פרזנט סימפל'. היום אני הולך ועושה הרצאות באנגלית. אנשים אומרים לי: 'האנגלית שלך יותר טובה משלי'.כמה פעמים קראת את הספר?13 פעמים.זה ספר של לי ברדוגו. סופרת אמריקנית אבל ישראלית במקור.שלחתי לה הודעה שהספר שלה גרם לי לעבור את השינוי הכי ענק בחיים שלי. באמת. בן אדם שיושב בשבי מאוד יכול להתחבר לסיפור הזה כי היה פה הרבה מאוד שלבים שהיא התגעגעה לחבר הכי טוב שלה. היא מדברת גם על ריחות, ועל טעמים, ואתה אומר, וואי, כל כך בא לי את הריח הזה.יש פרק בספר, שכל פעם כשידעתי שהוא מגיע - הלב שלי היה מתכווץ. כי זיו תמיד הייתה אומרת לי: 'אני לא יכולה בלי הריח שלך. אני אוהבת את הריח שלך. הריח שלך זה הבושם שלי'. ופתאום יש איזה פרק בספר שהיא מדברת על כמה היא מתגעגעת לריח שלו. כל פעם שהיה מגיע הרגע הזה... אז הייתי בוכה, כי היא כל כך אהבה את הריח שלי. מה זה? איך יש מצב שאני לא חוזר לדבר הזה?. בנקודה הזו אלי-ה עוצר את הריאיון, וקם לחבק את זיו.הספר נשאר במנהרה?הוא יגיע אליי יום אחד. בספר שנמצא שם כתובים כל כך הרבה דברים. מעבר לכל המילים באנגלית שרשמתי עליו, ורשמתי מלא פעמים את השם שלי, יש שם גם חישובים של הבלטות. גדלים, סנטימטרים, כמה בלטות יש בתקרה, כמה יש בצדדים. כמה קטנות וכמה גדולות.מה לא עשיתם כדי להעביר את הזמן, אה?מה לא עושים כדי להעביר את הזמן.. השארתי אותו באיזושהי מנהרה מסוימת, ויש בי תקווה בלב שיום יבוא והוא יגיע אליי. שהוא יחזור אליי.שכבנו על הרצפה זה ליד זה, אלון (אהל) שאל: 'אלי-ה, מחר אתה משתחרר, אתה נוסע במכונית, מה השיר הראשון שתשמע?' השיר הראשון שאשמע יהיה 'בחום של תל אביב' של שרית חדד. כמה רגעים של שתיקה, כשאנחנו שוכבים על הרצפה עמוק מתחת לאדמה. 'ואתה?' אני שואל. 'שיר ללא שם של יהודית רביץ' אלון ענה. 'אני לא מכיר', אני עונה לו. 'כשתצא, אתה חייב לשמוע, אשרוק לך את המנגינה'. אלון שר את הבית הראשון הנוגע ללב – 'כי שירי הוא בת קול ברוח, מכתבי השלוח, מסילת חיי, געגועי, הד תפילותיי' מתוך ספרו החדש של אלי-הערב לפני השחרור, מנסים לצלם אותך לסרטון ואתה אומר להם לא?צילמו אותי לסרטון. בסרטון הזה אמרו 'תגיד מי אתה, מה אתה'. מה שאמרתי לא – זה על משהו שלא הייתי מוכן להוציא מהפה שלי, ואני בחיים לא אהיה מוכן להוציא מהפה שלי לעולם – 'תגיד שחמאס התנהג אליך יפה. למטרת הסרטון למטרת התעמולה'. אמרתי לו שאני לא הולך להגיד את זה. הוא אמר לי, 'אתה תגיד שחמאס התנהג אליך יפה בסרטון'. סימנתי לו 'לא' עם היד.לא פחדת?פחדתי. אבל מה עדיף? לקבל כאפה, בוקס, בעיטה? עדיף לקבל את כל זה, רק לא להוציא את המילים האלו מהפה שלי. אני אצטרך לחיות עם זה מחר... אני מחר אצטרך לקום בבוקר ולחיות עם התחושה הזאת שבעולם הסתכלו עליי ואמרו שאני אמרתי שהם טובים. תרביצו לי, תעשו מה שאתם רוצים, את המילים האלו אני לא אוציא מהפה. למחרת אלי-ה השתחרר.ההמון צועק מסביב, ואני לא מוכן יותר לשתוק. סימנתי וי באצבעות, הסימן שלהם, וצעקתי: 'ניצחתי אתכם, ניצחתי' ללא הפסקה. ההמון זועם מכעס. הם החלו לזרוק לעברי חפצים, יורקים, מקללים בכל הקללות שהם מכירים. אני מחייך מולם, מול הכעס שלהם, והם ממשיכים לגדף ולשנוא מתוך ספרו החדש של אלי-הכבר לא ילדיםבסיור בחניון רעים, במתחם ההנצחה לנרצחים במסיבת הנובה, אלי-ה אומר: אני מרגיש כאילו אני בא לפה לאותה רחבה שהייתי בה ב-7 באוקטובר ומחלק כיפים לאנשים. רק שהם לא יחזרו.כמה חברים שלך נרצחו?48.איזה משא מטורף יש לכם על הגב. אני מסתכלת עליכם ואתם ילדים.זיו, בת זוגו של אלי-ה: הלוואי. היינו ילדים.אלי-ה: אנחנו כבר לא ילדים.זיו: עכשיו אחרי כל מה שעברנו, כבר אי אפשר. זה כבר לא שם. אני חושבת שאיבדתי את התמימות שלי והשארתי אותה שם, במיגונית. זה לא חיים שיחזרו.אתה חוזר להפיק מסיבות?כשיצאתי וראיתי שזיו בחיים, הדבר הראשון שהיא אמרה לי זה: 'עמית וקארין לא שרדו'. ואז היא אמרה לי, 'אבל אלי-ה, אני רוצה לבקש ממך משהו'. והיא הוציאה את הפלאפון, היא נכנסה לשיחות עם עמית. בשיחה מיום כיפור... (תראי אני כולי צמרמורת) יום כיפור, ממש שבועיים לפני החטיפה, הוא שלח לה הודעה שהיא צוואה לכל דבר ועניין.'אני אוהב אתכם ואני מצטער על הכול. בעזרת השם, עוד השנה החתונה, ו-וורטקס 5,000 איש'. וורטקס זה הפסטיבל שעשיתי ב-2021 שהיה פסטיבל מטורף, והוא היה שם עם כל החברים שלו. זה הדבר שהוא הכי נהנה בעולם. ברגע שראיתי את זה... אין סיכוי שאני לא עושה את זה בשבילו. הוא היה כמו הילד שלי. אני גידלתי אותו מגיל 13. אני הכרתי לו את המסיבות, אני הכרתי לו את הכול. אני אעשה את זה בשבילו. זאת הצוואה שלו, וזה הדרך שלי להנציח אותו בשביל אימא ואבא שלו, ובשביל דודה שלו, ובשביל כל האנשים שאהבו אותו.אתם תעשו לו מסיבה גדולה?אני אעשה לו מסיבה. כן. ואחד הדברים היותר משמחים באירוע הזה, הוא שעומר ונקרט עושה את זה איתי. זאת גם הדרך שלו להנציח את קים, את החברים שהוא איבד.המסיבה שאלי-ה ועומד מתכננים תיערך בסוף אוקטובר. בשיחה משותפת עם השניים הם מספרים: עד לפני שבעה חודשים לא הכרנו אפילו.עומר: אני ואלי-ה עוד לא נפגשנו מתחת לאדמה שם.אלי-ה: אבל זה ללא ספק חלק מהשיקום שלנו, וחלק מהחזרה שלנו לשגרה. זאת הדרך שלנו גם להנציח את החברים שלנו, את כל האהובים שלנו. אנחנו נבכה, ונצחק, ונחייך, ונצעק לשמיים, ונגיד להם שאנחנו אוהבים אותם, ונגיד להם תודה. אנחנו נעשה את זה.עומר: עבורי לעשות את הדבר הזה, זה קודם כול דברים שגם חשבתי עליהם שם. מבחינתי זה גם הגשמה.מה, ישבת במנהרה ואמרת, יום אחד אני אחזור להפיק מסיבות?עומר: אני יכול להגיד לך שהייתי 197 ימים לבד, ותכננתי בראש שלי עם חוט ברזל על הבטון לפחות 20 מסיבות. עם תקציבים, שמות של איזה די-ג'ייאים, מה יהיה פה ומי שם. איך תיראה הבמה, הייתי מצייר את זה. איך ייראה מתחם האירוע, הכול.אם היית יכול להיכנס עכשיו לישיבת קבינט שדנה האם לנסות להתחיל לדבר על עסקה חלקית או לכבוש את עזה וללכת עד הסוף, מה היית אומר להם?שאני מבין את החשיבות שלא יהיה חמאס יותר, אבל מצד שני, אי אפשר להתכחש לזה שכיום מדובר בחיי אדם. הייתי מתחנן אליהם. פשוט תעשו את הכול כדי להחזיר אותם הביתה בחיים.יש כאלה שאומרים, עצם המחאה מעלה את המחיר שלהםכשישבתי שם במנהרה, ושמעתי שנלחמים עליי, זה הדבר הכי טוב שקרה לי. אני זוכר שהיה איזה יום שהוא בא אלינו ואמר לנו, 'יש 200 אלף אנשים בקפלן'. אמרנו, '200 אלף אנשים יצאו בשבילנו לקפלן?', הייתי בהלם. עצרו את הכל בשבילי, ואני יודע שנלחמים עליי. אני לא איזשהו משהו שעובר על סדר היום. זה לא נגמר.ביום ראשון, 8 באוקטובר 23', אלי-ה היה אמור לאסוף מחנות התכשיטים את הטבעת שאיתה תכנן להציע לזיו נישואים. זה לא קרה.לא נעים לי להיות איזו דודה, אבל מתי חתונה? קנית כבר טבעתבסוף כולם מסתכלים עליי ועליה ואומרים, 'הם היו שש וחצי שנים ביחד, שנה וחצי הוא היה בשבי והיא נלחמה עבורו, יש בניהם אהבה מטורפת'. אבל אנשים שוכחים ששנה וחצי זה הרבה מאוד זמן. אנחנו אנשים מאוד שונים היום. מבחינתנו, אנחנו היום חצי שנה ביחד, אז אנחנו עוד לומדים להכיר אחד את השנייה. ולאהוב את הצלקות החדשות אחד של השנייה, ואת הפגמים החדשים, ואת הדברים הטובים, ואת הדברים הרעים. אנחנו לומדים להעריך אחד את השנייה. תשמעי, אנחנו בונים מערכת יחסים שהיא ממקום אחר. החתונה תגיע.