ליאן, בת השנה מקריית ביאליק, הותקפה למוות לפני כחודש וחצי עי הכלב המשפחתי מסוג פיטבול בעת שהייתה בביתה. מאז ועד היום סימני השאלה מתרבים באשר למה שקרה שם ברגע הטרגי - והאם היה ניתן למנוע את המקרה המצער? הערב, בריאיון מיוחד ל-N12, בתיה, אימה של הפעוטה, זו שהייתה שם ברגעיה האחרונים - מביאה את גרסתה בפעם הראשונה.בצוהרי יום שישי חזרה בתיה עם בתה לביתם לאחר שבילו אצל סבתא, וכך היא מתארת את רגעי האימה: עליתי עם הקטנה לבית עם הקניות של יום שישי. בלי שהייתי יכולה לצפות את זה – הכלב פשוט קפץ עליה. זה היה בלתי נשלט, תוך שניות, משום מקום, אני מהר לקחתי את הילדה ורצתי החוצה, צעקתי לשכנים שיזמינו אמבולנס. אי אפשר היה לעצור את זה. לא היה סימנים מוקדמים, זה היה עניין של שניות.אני רק רוצה שקטצוות מדא שהגיע למקום מצא את ליאן במצב אנוש. הם ניסו לעצור את הדם, היא נזכרת. באמבולנס שאלתי אותם: ‘יש לה דופק?’ ולא ענו לי.מאז האירוע, בתיה משתפת שמתמודדת עם האובדן הבלתי נתפס ועם שמועות קשות שרצות ברשת. אני איבדתי את הבת שלי, את הידיים שלי. אני חווה את זה שוב ושוב ושוב. אני אחיה את זה עד סוף החיים שלי. כל מי שמקליד ומאשים – אני לא יודעת דבר ממה שקרה. קשה לי להיכנס למה שרשמו שם, אבל איבדתי את העולם שלי באותו היום ואני רק רוצה שקט, היא אומרת בדמעות.במשך כחמש שנים גידלה בתיה את בוס, כלב מסוג פיטבול שאומץ מעמותה, שהכיר את ליאן מאז שנולדה. הוא היה מסורס, עם שבב, עם כל מה שצריך להיות. הוא גדל עם ליאן, וליאן גדלה איתו, היא מספרת. לדבריה, הוא מעולם לא תקף אף אחד. זה לא כלב שהוא אלים. יש לי מלא סרטונים שלהם ביחד, הוא על ידה שוכב, משחקים. ליאן מאוד אהבה את בוס, ובוס מאוד אהב אותה.לדבריה, בתקופה שקדמה לאירוע חיו בצל המלחמה, מה שהשפיע גם על הכלב: חמישה ימים לפני זה ישנתי עם הקטנה אצל אימא שלי, כי אין לנו ממד ואין לנו איפה להתחבא כשיש אזעקות. הכלב פחד מאוד מהאזעקות. הוא היה שומע אזעקה – קופץ מפחד.לאורך השבועות האחרונים עלו לא מעט טענות מצד יוסי, אביה של הפעוטה, באשר לנסיבות של מותה. הוא אף פנה כמה וכמה פעמים לבית המשפט שדחה את בקשתו לפתוח את הקבר ולבצע נתיחה. לדברי בתיה, אין שחר לטענותיו.לדבריה, מיד לאחר המקרה הוא תמך בה: בבית החולים הוא חיבק אותי, כולם ראו. הוא אמר לי שהוא איתי, שהוא תומך בי. כל הסביבה הרפואית אמרה שזו נשיכה, הוא ראה את זה בעצמו בבית החולים, זה היה כל כך ברור. הוא שיתף פעולה שאין כאן צורך בנתיחה כי הדברים ברורים.אבל לטענתה, זמן קצר אחרי שחרורם מבית החולים היחס השתנה: אחרי שיצאנו משם, פתאום גיליתי שהוא מנסה להאשים אותי. הוא התחיל לטעון שזה לא הכלב. אבל באותו רגע בבית החולים לא היה ספק - לא לי ולא לאף אחד שהיה שם.לא היה לי רגע של היסוסבתיה מבקשת פעם אחר פעם לאורך הריאיון להבהיר כי פעלה מיד כדי להציל את בתה: לא היה לי שנייה של היסוס או זמן של התמהמהות. תפסתי את הקטנה ורצתי איתה החוצה. עשיתי כל מה שחשבתי שאפשר – לרוץ, לדאוג לאמבולנס, לעצור את הדם. זה היה עניין של שניות.לצד הכאב, היא גם מתייחסת לשמועות שרצות ברשת: אמרו שזרקתי אותה מקומה שלישית, שהיא נפלה באמבטיה, שנטשתי אותה - כל כך הרבה דברים שלא קרו. אנשים פרסמו דברים מנותקים מהמציאות. בסך הכול מבקשת שקט, לאפשר לי להתאבל על בתי.