שום דבר מהרגעים ביחד לא מובן מאליו לטל שהם, אשתו עדי וילדיו יהל ונווה שנחטפו והוחזקו בנפרד. יהל הקטנה הפכה לסמל המאבק לשחרור הילדים עד ששוחררה בעסקה הראשונה. משפחת שהם המורחבת שילמה בדם קורבנות רבים בשבת 7 באוקטובר, כשכולם נפגשו יחד בחג בקיבוץ בארי.
עברו כמעט חמישה חודשים מאז שוחרר טל והתאחד עם משפחתו. הוא התראיין מאז רק בחו"ל, נאם למען החטופים באירופה והגיע עד הבית הלבן. אבל מול המצלמות בארץ הוא עדיין לא סיפר את הסיפור שלו ושל חבריו שעדיין שם.
טל הסביר את ההחלטה להתראיין בעברית דווקא עכשיו: "אני מרגיש שזו ממש הישורת האחרונה לפני עסקה, שאולי תסיים את המלחמה. צריך כעת לעשות את כל המאמצים על מנת לעזור למי שעוד נשאר שם ולאפשר לפצע המדמם הזה להתחיל להירפא".
טל ומשפחתו עזבו את קיבוץ בארי בשנת 2020, בין היתר מתוך החלטה שלא לגדל את הילדים תחת איום מתמיד של רקטות חדירות מחבלים ומנהרות מתחת לחדר אוכל. טל סיפר כי למרות זאת היה מגיע לבקר בקיבוץ כל כמה שבועות לסופי שבוע ארוכים.
הוא תיאר את הרגעים הראשונים של אותו יום שבו הוא ומשפחתו נחטפו: "בשש וחצי בבוקר אנחנו מתעוררים כי חמי אבשל ז"ל (אבשלום הרן), הגיע אלינו לחדר שבו ישנו בקומה השנייה, דופק באינטנסיביות על הדלת. אנחנו מבינים שעומדת להיות אזעקת צבע אדום. באינסטינקטים של שנים רבות כל אחד מאיתנו תופס את אחד הילדים ואנחנו רצים לממ"ד בקומה התחתונה".
"באיזשהו שלב אנחנו שומעים בחוץ יריות ופיצוצים של רימונים, ונווה הבן שלי מאחוריי צמוד לקיר", המשיך ותיאר טל. "הוא שמע את הפיצוץ והוא שואל אותי אם אנחנו הולכים למות - אמרתי לו שאני לא יודע, הכי אמיתי שאפשר. בדיעבד הבנתי שלא רציתי לשקר לו אם זה באמת הולך להיות הרגע האחרון שלנו".
טל תיאר בקול שבור את המילים האחרונות שאמר לו גיסו: "אני ואבשל החזקנו את הדלת. כמה רגעים לפני הוא טפח לי על הכתף ואמר לי בנימה צינית - 'היה תענוג'. זאת אומרת, הוא כבר באיזשהו מקום הבין שזה עומד להסתיים".
למרות זאת, טל תיאר כי באותו הרגע הוא אמר לעצמו, "זה לא נגמר עד שזה לא נגמר, אני הולך להילחם עד הרגע האחרון". בשלב הזה התחילו המחבלים לירות לעבר חלון הממ"ד וטל הבין שהוא חייב להיכנע כדי להציל את המשפחה שלו.
"הכנתי את עצמי לזה שמשפחתי נרצחה, ערכתי להם טקס"
"אני הרמתי ידיים, סימנתי לו שאנחנו נכנעים. משכו אותי החוצה מהחלון עם נשקים שלופים וכיוונו עליי", הוא תיאר. "לקחו אותו ותוך כמה שניות זרקו אותי לתא מטען של הרכב.
טל סיפר על הרגעים הראשונים בתוך עזה: "באיזשהו שלב עצרנו. הגיע מחבל שני והעלה אותי לאופנוע - יצאנו למה שנראה כמו צעדת ניצחון". טל הגיע לבית הראשון שבו יוחזק לבדו במשך 34 הימים הראשונים בשבי. הוא לא יודע אם משפחתו שרדה ולא יודע מה היקף האסון, הוא מתחיל לעכל את מה שעבר.
"זה היה הרגע הראשון של מחשבות רפטטיביות שילוו אותי אחר כך בכל 50 הימים הבאים. ניסיתי בכל דרך אפשרית להבין מה עלה בגורל המשפחה – אם הם יצאו מבארי חיים, אם הם נחטפו", תיאר טל.
טל הוסיף כי החליט אחרי 20 ימים לקבל את האפשרות שייתכן שמשפחתו נרצחה. "ערכתי להם טקס. ישבתי בערב כשכבר מחשיך והשומרים לא יכולים לראות שאני בוכה. נעמדתי ביישוב שגרנו בו מול שלושה קברים וכל הקהילה מאחוריי. יש קבר גדול ושני קברים קטנים לידי, ואני סופד כי הכנתי איזשהו דף שלם לכל אחד מהם ואני מקריא להם את זה".
מלבד חוסר הידיעה על משפחתו, ההתמודדויות הכי קשות בשלב הזה היו הבדידות והרעב. "זה הגיע לימים של חצי תפוז שהם הביאו מהעץ שבמקרה היה בחצר, או קערה קטנה של אבוקדו, קערה קטנה של פסטה שהם בישלו", סיפר טל.
הוא סיפר כיצד חווים החטופים את הלחימה ברצועה: "הפיצוצים מהפגזות של צה"ל פשוט מרעידים כל תא בגוף. הגוף פשוט מותש וקורס". באיזשהו שלב הודיעו לו המחבלים שמצטרפים אליו שני חטופים - גיא גלבוע דלל ואביתר דוד בני ה-22, שבינם ובין טל נוצר קשר של אחים.
"לא יהיה מוגזם להגיד שהפכנו למשפחה. הם באמת מכירים אותי טוב יותר מההורים והאחים שלי", סיפר טל. "חשבתי שעד לאותו רגע אני סבלתי מתת-תזונה ומתנאים ירודים, לשמוע את הסיפור שלהם, גם של החטיפה וגם של השבועות הראשונים, זה היה מחריד".
גיא ואביתר הוחזקו שבועיים כשהם אזוקים ברגליים ובידיים, ידיים מאחורי הגב, דבוקים עם הפנים לקיר, ושקים שחורים לראשם. "גיא סיפר לי שהצמא היה חריף כל כך, שכשהוא כבר הלך לשירותים ורגע לא הסתכלו, הוא פשוט דחף את הראש שלו לתוך חבית מים מטונפים שנועדו רק להדחה של השירותים – העיקר לשתות משהו", סיפר טל.
"הם עדיין שם. ואני יודע בפירוש מה הם עוברים. ואני פשוט מרגיש שאני חב להם, לכל הפחות, לשתף את הסיפור שלהם ולהבהיר את מה שעברנו, והכי חשוב – את מה שהם עדיין עוברים", אמר טל בדמעות.
"לא יהיה מוגזם להגיד שהפכנו למשפחה. הם באמת מכירים אותי טוב יותר מההורים והאחים שלי"
טל שהם על אביתר דוד וגיא גלבוע
טל תיאר כי הרעב הקיצוני בעזה היה מעיר אותם משינה וכי השלושה סבלו מעינויים פסיכולוגיים וחששו לעתים כי לא ישרדו את הלילה. "אני זוכר שבשלב מאוד מוקדם היה לנו חשש מאוד מאוד כבד, ודאי כמעט, שאנחנו לא הולכים לקום בבוקר שאחרי", הוא תיאר ואמר כי השובים שלו היו נערכים להיתקלות עם צה"ל. "אני מתכנס לתוך עצמי, והם שואלים אותי מה אני עושה, ואני פשוט אומר להם – אני נפרד מהחיים. אני נפרד מהמשפחה. אני רוצה להגיע לנקודה שאם זה באמת הסוף, אני הולך בלי חרטות ובלי האשמות", סיפר.
ביום ה-50 לשבי קיבל טל מאחד המחבלים מכתב. "אם תספר את זה למישהו, אהרוג אותך", הוא איים. זה היה מכתב מאשתו עדי, כתוב באנגלית, שני עמודים שבהם היא מתארת שהם נחטפו יחד עם אימא שלה, עם דודה שלה ובת דודתה, ושהם בסדר. הילדים הצליחו להתמודד עם השבי, והם עומדים להשתחרר.
"זה היה רגע שפשוט כל הגוף נרפה בבת אחת. כל הדריכות", תיאר טל את הרגע המרגש. "פשוט זרחתי מבפנים. תחושת אושר שקשה לתאר אותה. נכנסתי פנימה, באתי לגיא אביתר, אמרתי להם, 'עדי והילדים חיים, וברשותכם אני הולך מתחת לשמיכה לבכות עכשיו'. פרקתי חצי שעה את כל הבכי שהיה אצור בפנים, אבל מתוך שמחה. אני יודע שעכשיו זה המלחמה שלי - והם לא ישברו אותי. שהילדים שלי יוכלו לקבל את אבא שלהם בחזרה".
באחד הימים שבהם נאלץ להחליף מקומות, נתקל בצוות של מחבלים. אחד מהם קרא "מי זה אבו נווה?". טל היה בהלם כשגילה כי מדובר בצוות ששמר על משפחתו. הוא הביא לו סדין שעליו ישן נווה וסיפר כי בתו יהל הייתה מתבדחת עם המחבלים, אומרת להם להגיד "מה?" והייתה עונה: "תפוח אדמה".
"הייתי בעצב עמוק, על כך שאני מפספס את הרגעים שעבורי כל כך משמעותיים בהתפתחות של הילדים שלי. תסלחי לי על השפה – אבל הבני זונות האלה שחטפו אותנו זוכים לחוות את זה במקומי", אמר טל בקול שבור.
טל סיפר כי גם לאחר השחרור של אשתו וילדיו המשיכו המחבלים בטרור הפסיכולוגי. "היו שולחים לה הודעות עם איומים שיהרגו אותי, או שאני כבר נרצחתי. עדי קיבלה טלפון ממישהו דובר עברית במבטא ערבי כבד, שאמר שאם היא תחשוף מידע – הם פשוט ירצחו אותי בשבי".
המנהרה עם עומר ונקרט והתנאים הקשים
בשלב מסוים הובילו המחבלים את טל, אביתר וגיא למנהרה שבה שהה עומר ונקרט לבד במשך כחצי שנה. זו הייתה מנהרה קטנה ברוחב מטר, ללא אוויר, עם בור שבו היו עושים את הצרכים שלהם. "היה מטען חבלה שמכוון אלינו שיתפוצץ, אם צה"ל ינסה לחלץ אותנו", הוא תיאר.
ההתעללות שחוו שם הארבעה הייתה קשה מנשוא. טל סיפר: "פעם אחת שומר אחד פשוט הדליק אש מחוץ לחדר והכניס את העשן לתוך החדר. באיזשהו שלב מישהו פשוט נותן לי את היד ואומר, 'אני צריך שתחזיק אותי, אני מאבד את זה'. ואני אומר לו – 'תקשיב, אני לא יודע אם אנחנו נשרוד את זה, אבל קח נשימה עמוקה. אנחנו עדיין יכולים לנשום. זה לא נגמר'".
טל סיפר שהמצב הנפשי של גיא ואביתר התדרדר כל כך עד שהם היו ישנים לפרקי זמן ארוכים מאוד. "גיא היה יכול לא לדבר שבוע שלם. הייתה תחושה שהוא חושב שהוא לא יכול לשרוד עוד יום. אביתר היה אומר לי 'אני פשוט לא רואה איך אפשר להעביר עוד יום ככה'. ואני אומר להם 'אין ברירה. אתם חייבים'".
התזונה של טל הייתה לקויה עד כדי שכך שפיתח צפדינה, מחסור חמור בוויטמין C, כך סיפרו לו הרופאים כאשר חזר מהשבי. "זה נקרא פעם מחלת הימאים, שהשיניים נופלות, והגוף פשוט מפרק את עצמו מבפנים". טל סיפר כי בזמן השבי ההפגנות למען שחרור החטופים חיזקו אותם. "חימם את הלב לדעת שלא שכחו אותנו", הוא תיאר.
בסופו של דבר בחודש ינואר נחתמה העסקה וטל קיבל את ההודעה שהוא זוכה להשתחרר, אך אביתר וגיא לא. "אני זוכה לחזור למשפחה שלי, שאני כבר יודע שהם בחיים, ושכל התופת הזה הולך להסתיים, ומצד שני – שגיא ואביתר נשארים שם", הוא תיאר את התחושות המעורבות. "לא תהיה להם את דמות האבא שתוכל לנחם ולתת להם כוח".
הוא סיפר על הרגעים הראשונים באוויר הפתוח: "הוציאו אותנו החוצה. לקחת נשימה עמוקה ולהרגיש את הטל על העור, זו פשוט תחושה מדהימה לחזור לאוויר, לחמצן, לתחושה של אוויר נקי אחרי גשם. זו פשוט חוויה מרוממת".
הוא תיאר את הרגעים הראשונים שבהם פגש את ילדיו הקטנים: "נווה קפץ עליי, הוא כל כך התרגש בחיים לא ראיתי אותו ככה. יולה ניסתה להתקרב ולא חיבקה. אחר כך הבנתי שהיא פשוט פחדה לפגוע בי. אני איבדתי 28 קילו בשבי, אז היא נזהרה מאוד, ולקח לה שלושה או ארבעה ימים להסכים שאני אחבק אותה".
על הגעגועים לחברים שעדיין בשבי, אמר טל: "אני לא יכול שלא לחשוב על גיא ואביתר ועל התופת שהם עוברים שם. זה פשוט חלק בלתי נפרד מהיומיום עכשיו. מהמציאות. אנחנו נוסעים, ונווה אומר לי – הינה, אבא, תראה, הינה הכרזה של גיא או של אביתר".
הוא תיאר מה יעשה כאשר אביתר וגיא יצאו מהשבי: "אני מחכה לבילוי שלנו. אמרנו שאנחנו נלך לכנרת ונעשה על האש ולילה. והיינו נאיביים לחשוב שזה יקרה הקיץ, כאילו ממש עכשיו. אבל זה עוד לא שם".