רוחמה בוחבוט, אימו של אלקנה בוחבוט בן ה-36 ממבשרת ציון, ששב אתמול משבי חמאס לאחר יותר משנתיים, סיפרה בריאיון מרגש על המפגש הראשון עמו, על הרגע שבו ראתה אותו לראשונה לאחר החטיפה, על הפגישה המטלטלת עם בנו ראם, על הדובון שתפר בשבי ועל הקושי הפיזי והנפשי של בנה בימים שלאחר השחרור. בדבריה היא תיארה גם את תנאי השבי - הימים שבהם הורעב, השפעת האירועים בישראל על היחס של שוביו, והתקופה האחרונה שבה לדבריו פינקו אותם לאחר ההודעה של הנשיא טראמפ. הריאיון המלא.רוחמה פתחה את דבריה בהתרגשות עצומה. אני יושבת עם אלקנה לא הרבה, כי אלקנה כרגע בסדרת בדיקות, וכל רגע לוקחים אותו לתזונאית, פסיכולוגית, עובדת סוציאלית, ואין רצף אפילו של 20 דקות לשבת איתו, סיפרה. היא הסבירה כי המשפחה מקפידה לא להכביד עליו: אנחנו גם נמנעים מהרבה הרבה שאלות, נותנים לו לזרום ולספר כל מה שהוא יכול… לאט-לאט. אנחנו אומרים לו, אל תעמיס על עצמך.על הרגע הראשון שבו ראתה אותו לאחר השחרור סיפרה: קודם כל זה התחיל מרעים. קיבלתי את הטלפון מחמאס וראיתי אותו ולא האמנתי שאני רואה אותו. הוא עומד ליד מחבל מכוסה, ואלקנה מדבר איתי בכזה חצי פרצוף, אבל רואים אותו. ואז הוא אומר, לוחש לנו, 'תירגעו, הכול בסדר, אני בסדר, תהיו רגועים. תכף אני מגיע' זה מאוד ריגש.בהמשך שחזרה את רגע המפגש פנים אל פנים: כשראיתי אותו, וואו, וואו, איזה חיבוק. וצעקתי 'כפרה עליך'. הוא ביקש סליחה, והוא מצטער. אמרנו לו, 'אתה לא צריך להצטער, מי שצריך זה אנחנו'. הוא יודע שזה לא היה תלוי בנו.היא תיארה כיצד כבר במהלך השבי ידע שהיא נלחמת עבורו מבחוץ: הוא ראה אותי בטלוויזיה לא פעם ולא פעמיים. הם אמרו לו בערבית מה השם של אימא שלך, והוא אמר להם רוחמה. ואז היו קוראים לו 'בוא, בטלוויזיה'. אז הוא ידע שגם אני נלחמת עליו.בהמשך סיפרה על המפגש המרגש עם בנו ראם. ראם רץ, אבל נתן ריצה. אלקנה עמד במקום והוא רץ אליו, וזה היה חיבוק המיליון. הוא לא דיבר, ראם לא דיבר, הוא ירד מהידיים אחר כך, הסתכל שוב פעם לאבא שלו, ואז אבא שלו, אלקנה, כבר הציע לו את המשחקים שיש שם. אולי שעתיים הם ישבו ושיחקו. כמה חיכיתי לזה. כמה הוא חיכה כילד.רוחמה חשפה כי אלקנה תפר לעצמו בשבי דובון שהעסיק אותו לאורך התקופה. אלקנה הביא איתו בובה, דובון כזה שהוא תפר בשבי. היינו המומים. הוא קרא לזה, אני לא יודעת אם אני מדייקת, 'מרלין'. חשבנו שזה לקח חודשיים-שלושה, והוא אמר שזה לקח ארבעה ימים. הוא קרע טריינינג, ביקש מחט, תפר, וזה העסיק אותו.אחד הרגעים שחרטו בה רושם מיוחד התרחש דווקא ביום נישואיו, שהיה בשבי. הדבר היחיד שהוא ביקש זה מקלחת טובה. בהתחלה השתיקו אותו, אמרו לו תשב בשקט. אחר כך מישהו ניגש ואמר לו 'יאללה, בוא'. הוריד לו את השרשראות מהידיים ומהרגליים. אני באותו רגע התכווצתי, כי הייתי בטוחה שאלקנה לא כבול. אבל כנראה שכן, כמו כולם. ועשו לו מקלחת, והוא התקלח טוב-טוב. זאת הייתה חוויית יום הנישואים שלו שם.בהמשך היא תיארה את הדרך חזרה: מהמסוק הוא הסתכל על העצים, על השמש, על הים. הוא אמר: 'אתם צריכים לדעת מרגע זה איך להעריך את מה שאתם רואים. אתם לא יודעים מה זה יום. אתם לא יודעים מה זה שמש. אתם לא יודעים מה זה להעריך עץ. אתם לא יודעים להעריך מים'. קשה לשמוע דברים כאלה.רוחמה הרחיבה על תנאי השבי הקשים: היו ימים שהוא הורעב, היו ימים טובים. זה הכל היה תלוי במה שקורה אצלנו. אם היו דיבורים טובים, שמחו יחד איתם. יצאה משלחת? פינקו. חזרה משלחת? עונש. היא סיפרה כי בימים האחרונים, מאז שטראמפ הודיע, פינוקים של החיים. יותר אוכל, אבל זה לא היה טוב מבחינה רפואית. הם אכלו כי היו מאוד רעבים לזה - אורז, בשר, יוגורטים, פיתות.רוחמה הדגישה כי יש דברים שבנה עדיין אינו מוכן שידברו עליהם: הוא ביקש ממני שלא נדבר על זה. יגיע הזמן, או שאנחנו נדבר או שהוא ידבר בעצמו. הוא מאוד מתעייף, עם כאבי רגליים, גב, בטן. הוא חיוור, חלש, אבל נטפל בזה. אני מקווה שיתאושש מהר.היא סיימה בחיוך רחב, ברגע משפחתי פשוט: שאלתי אותו למה הוא הכי מתגעגע, חוץ מחמין. והוא אמר: 'לקוסקוס שלך, אימא'. אז ברור שיקבל.