שנתיים שרועי שלו זל נשא על גבו את העול הכבד מאותה שבת שחורה. את העובדה שהוא שרד - אך בת זוגו מפל אדם זל וחברתו הטובה הילי סולומון זל לא. הוא הרגיש אשם שהוא כאן, והן לא. ואחרי שנתיים של מאבק הירואי - החליט שהוא לא יכול עוד. מעיין אדם, אחותה הגדולה של מפל וחברתו של רועי, הבהירה בריאיון בחדשות סוף השבוע כי רועי מת כבר ב-7 באוקטובר: הנשמה שלו נרצחה אז, מי שהרג אותו זה חמאס. השימוש בביטוי 'שם קץ לחייו' פשוט לא נכון - הוא מת מפצעיו כעבור שנתיים.אני נשרף מבפנים - ולא יכול לשאת יותר את הכאב הזהרועי זל בכלל לא תכנן להגיע למסיבת הנובה בבוקר 7 באוקטובר. ברגע האחרון החליט להתלוות לזוגתו מפל אדם זל ולהילי סולומון זל, חברתם הטובה. ב-6:29 בבוקר השבת השחורה, כשההתרעות בעוטף הופעלו, החליטו השלושה להישאר במתחם המסיבה, ולתפוס מחסה מתחת לרכב, עד שייפסקו היירוטים.הוא סיפר כי המחבלים מצאו אותם וביצעו בהם וידוא הריגה - פעמיים. מפל והילי נרצחו מיד, רועי נפצע קשה. כעבור שבועיים בלבד אימו של רועי לא יכלה לשאת את הכאב, ושמה קץ לחייה. אך למרות שהשכול התדפק בדלתו פעם אחר פעם, רועי ניסה להשתקם בגבורה: הוא הקים את קבוצת הכדורסל של שורדי הנובה ועסק רבות בהסברה.לפני שבוע הוא פרסם פוסט באינסטגרם שבו נפרד מקרוביו. בפוסט ששיתף כתב: אני באמת מצטער. לא יכול לשאת את הכאב הזה יותר. אני נשרף מבפנים, ואני לא מסוגל להכיל את זה יותר. בחיים שלי לא הרגשתי כאב וסבל כזה, זה אוכל אותי מבפנים. אף אחד לא יבין אותי לעולם. אל תכעסו עלי ובבקשה תזכרו לי את הטוב.הוא בכוונה בחר למות ככה - הוא רצה להתענות כי הרגיש אשמהמעיין סיפרה על הרגע שבו הגיעו לאוזניה השמועות כי אולי קרה משהו לרועי. זה היה האזכרה של מפל, והוא לא הגיע. הנחנו שנורא קשה לו אז לא לחצנו. אחרי היום הזה קיבלתי מלא טלפונים - ואני מבינה שמשהו קרה. באותו רגע אני מתקשרת לכל מי שאני יכולה - אבל זה כבר היה מאוחר מדי.רועי אותר ללא רוח חיים ברכבו הפרטי, בכביש 2 סמוך לחוף פולג. מעיין הסבירה כי הדרך שבה בחר לשים קץ לחייו לא מקרית: אני חושבת שהוא בחר לעשות את זה באופן הזה בכוונה. הוא רצה לסבול ורצה להתענות, הוא הרגיש אשם שהן מתו והוא בחיים. הוא שנא את העובדה שהוא נושם - והיה אפשר לראות בעיניים שלו את הכאב, שמעולם לא הפסיק.כיצד מישהו יכול לאבד את אהבת חייו בידיים שלו?! מעיין אדםמעיין שיתפה, בדמעות ובקול חנוק, כיצד עכשיו היא מרגישה את העול הכבד של האשמה: עכשיו אנחנו מרגישים אשמים. שאולי יכולנו להציל אותו ולקרוא את הסימנים. שהיינו צריכים לעשות יותר. הוא ראה ושמע דברים שילד לא אמור לראות. כיצד יכול מישהו לאבד את אהבת חייו בידיים שלו?!.מעיין סיפרה בכאב כיצד היו מתנחמים אחד בזרועות השנייה: ב-7 באוקטובר בשנה שעברה הוא הגיע לטקס שעשינו למפל והילי. התחבקנו עשר דקות. אני חושבת שאני מזכירה לו אותה כי אני דומה לה, והוא יכול לפנטז לרגע. וגם אני מפנטזת, כי הזרועות שלו הם האחרונות שנגעו במפל. וכך אנחנו מדמיינים שנינו דברים אחרים.האם המוות של רועי היה בלתי נמנע?המשפחה של רועי, למודת השכול והכאב, סיפרה כי למרות הניסיונות לעזור לו, הוא מעולם לא היה מוכן באמת לקבל טיפול. רונן, אביו של רועי, הסביר: נקודת הפתיחה בטיפול בפוסט-טראומה זה הרצון לקבל טיפול. רועי לא רצה לקבל טיפול. גם כשהוא הלך לדבר עם פסיכולוגית, הייתה לי הרגשה שהוא עושה את זה רק בשביל לרצות אותי.ליאור שלו, אחותו של רועי, הוסיפה: אי אפשר לעזור לבן אדם שלא רוצה לעזור לעצמו. מי שרוצה למות - עושה את זה בסופו של דבר. אחיו עידו שיתף בשיחה האחרונה שלהם בקושי: רבנו יום לפני שזה קרה. אמרתי לו 'רועי, אני מתבייש בך'. זה כמובן לא נכון - כל יום שהוא קם מהמיטה הוא ניצח את העולם, אבל ניסיתי לזעזע אותו. אני כועס על הטעם החמוץ שבו זה הסתיים - כי היינו החברים הכי טובים בעולם.אני רואה לילדים מהנובה עיניים מתות כמו שהיו לרועי, הם עלולים יום אחד להתרסק רונן, אביו של רועי שלו זלרונן הזהיר כי מה שקרה לבן שלו עלול לקרות לעוד צעירים רבים אחרים ששרדו את הטבח הנורא, וכי הוא החליט להסביר להם עד כמה טיפול הוא משמעותי: אני מתכוון לטפל מבחינתי רק בזה. אני רואה לילדים האהובים האלה עיניים מתות מ-7 באוקטובר, ראיתי את זה גם בעיניים של רועי - וזה חבר'ה שיום אחד עלולים להתרסק מאיזה טריגר.זה כמו יום הזיכרון ויום העצמאות ביחד, הוא ביקש שנזכור את המחירמעיין סיפרה כי התחושות בשבעה של רועי מזכירות את ההרגשה של המשפחה בשבעה של מפל, לפני שנתיים: זה בעט אותנו אחורה. יש לזה את הריח, הצלילים והאווירה של זה. הסתכלתי על אמא שלי והבנתי שהיא שוב בשבעה - רועי היה בשבילה כמו בן. הוא היה עבורנו זכר ממנה, שריד. האחרון שראה אותה, נגע בה ושמע ממנה. הוא היה יקר לנו.בדמעות ובכאב היא סיפרה כיצד ההבנה שהמוות לא הפיך נוחתת עליה: זה פירק אותי אז ב-7 באוקטובר, וזה קורה לי שוב עכשיו. היא מוסיפה כי הייתה רוצה לחזור בזמן, להיכנס לרכב - ולדהור לנובה כדי להציל אותה: אני יודעת שכולם אומרים 'לא יכולת', אבל אני יכולתי. גם אם זה היה עולה בחיים שלי, אני אחותה הגדולה, זה היה התפקיד שלי. וזה גם היה התפקיד שלנו לשמור על רועי.היום הקשה של המשפחה מהול בשמחה הקולקטיבית עם שובם של החטופים החיים. זה יום שחיכינו לו שנתיים, אמרה מעיין, זה היה אמור להיות כל-כך שמח. בשבילנו זה כמו שיום הזיכרון ויום העצמות הם תמיד ביחד. כאילו הוא ממש ביקש שנזכור את המחיר - והתקווה היחידה שלנו היא שרועי יהיה האחרון